ריבונו של עולם.

זכה אותי להשתחרר קצת מהמשיכה הזו לחומר, להנאות של הגוף.

כל כך הרבה שנים שאנחנו רוצים, מתאמצים ומתפללים לזכות להתקרב אליך אבא, ולפעמים נראה שאנחנו  דורכים במקום. עדיין אוהבים לאכול, אוהבים דברים טעימים, אוהבים לישון, אוהבים כבוד, כל כך רחוקים מהצדיקים האלה שכשרואים אותם, איך הם דבוקים בך, אנחנו מתכווצים. כי מה יהיה אתנו. מתי נתחיל לזוז גם אנחנו. זכה אותי אבא להיות מחובר, להרגיש את הנועם שלך, לא לרצות שום דבר אחר, רק אותך.

כי כשאנחנו אתך, עם הנשמה, הכל נפלא ואנחנו שמחים. אך כשאנחנו עם הגוף, גם שמחים, בטח ששמחים, אבל אחרי רגע הכל מתקלקל ומתרוקן, הכל איננו.

זכה אותי לעצום הרבה את העינים. בכל רגע אפשרי. כי כשהעינים פתוחות אי אפשר  להיות דבוקים בך אבא, כי תיכף כשרואים משהו, מתחילים לחשוב על אותו הדבר והמחשבה מתחילה להתגלגל וה' ירחם לאן יכולות המחשבות האלה להגיע. אבל כשהעינים עצומות, זה כזה תענוג. זה כזה שקט נפשי. כזאת דבקות.

תזכיר לי אבא כמה שיותר פעמים ביום לעצום את העינים ולהיות אתך. ואם זה קשה, אז לנעוץ שתי אצבעות, כמו בזמן קריאת שמע, וככה להינצל מכל הבלבולים של העולם, מכל ההתרחשויות, מכל השטויות, מכל הסחות הדעת.

ואם זה לא נעים לי שרואים אותי ככה, אז תעזור לי אבא למצוא כל מיני פטנטים איך להסתיר ממני את העולם.
והכל כדי לזכות בעוד כמה דקות יקרות.
דקות שאני רק איתך.