כח הדיבור

כל נושא האותיות זה עולם ומלואו. ממש כמו שיש עולם שלם של אסטרולוגיה, עולם שלם של נומרולוגיה, עולם שלם של רפואה וכו' כך יש עולם שלם של האותיות והשפה.

לשון הקודש היא לא שפה הסכמית, כלומר, שהסכימו שמלה מסוימת נהגית בצורה מסוימת, אבל זה לא משנה אם היא היתה נשמעת אחרת לגמרי. לשון הקודש, שהיא השפה שהתורה כתובה בה, היא שפה מיוחדת, שבכל אות ועל תג שבה יש סודות עצומים. כי האותיות הן כלים של בריאה, הן אבני בניין של כל המציאות כולה. מה זה מילה? מילה בגימטריא = 85 , שזו גם הגימטריא של פה, אם נוסיף ל - 85 עוד אחד, כנגד המלה עצמה (זה נקרא אצל חוקרי גימטריות 'הכולל') נקבל 86 וזה בגימטריא אלקים - הכח של הדיבור זה כח של בריאה שאיתו השתמש הבורא לברוא את העולם, והכח הזה נמסר בידינו, כתוב על תנאים שהיו לומדים תורה כל השבוע וכשהגיע ערב שבת היו בוראים עגל לכבוד שבת ע"י דיבור, ע"י צירוף של אותיות!

כל המציאות בנויה מעשרים ושתיים אבני בניין, והשפה היא דרך לבנות, וגם דרך להרוס לפי החוק שהר' אשלג מלמד אותנו שהכח המועיל, שבכל דבר, והכח המזיק עולים בקנה אחד.

יש ארבע דרגות בבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר. התכונה העיקרית שמבדילה את האדם משאר היצורים זה יכולת הדיבור. יכולת הדיבור זה לא רק יכולת להעביר רעיונות, דבר שאין לשאר בעלי החיים, אלא כח הדיבור זה הכח לברוא מציאות רוחנית וגשמית בעזרת הכלים הנפלאים והחזקים האלה של האותיות. כשאדם מדבר הוא מחקה, כביכול, את הבורא בתהליך הבריאה. אדם יכול לברוא את המציאות שלו, את ההיכלות שבהם הוא חי, את כל האוירה שמסביבו הוא בונה ע"י הדיבור. האותיות הן עשרים ושתיים מיני כלים המושכים הארה שבצירופים השונים ביניהן יוצרות אין סוף כלים המושכים אור.

כנגד העשרים ושניים מיני הארה של האותיות יש עשרים ושנים מיני כרומוזומים. כשנוצר האדם מתחברים עשרים ושניים כרומוזומים של האיש עם עשרים ושניים כרומוזומים של האשה ונותנים ביחד ארבעים וארבעה כרומוזומים - בגימטריא דם. מה חסר ליצירת האדם? א'. הא' היא כנגד אלופו של עולם. על זה כתוב ששלשה שותפים יש באדם, אביו, אמו ורבונו של עולם. אביו ואמו נותנים את החלק הפיזי והקב"ה נופח בו נשמה, נותן בו את הא'. א' מסמל את הבלתי מושג, הטרנסנדנטאלי ביותר, הוא לעולם יהיה שם. אלף אותיות פלא זה מה שמייחד את האדם מכל בהמה. מה זה בהמה? בה מה, כל חקירת המהות זה בתוכה. האדם יש בו את הדם, את הפיזי, כמו שיש בבהמה, אבל מה שמיחד אותו זה שהוא מחפש את המופלא, את הרחוק, את העליון, אם אין לאדם דבר כזה הוא לא אדם. אדם שמעניין אותו רק הצלחת שלו, המזרון שלו והתענוגות שלו של העולם הזה, בלי החיפוש אחרי המופלא, אין לו את הא', אין לו את בחינת האדם. מותר האדם מן הבהמה – אין, מה זה אין? שיש לו את היכולת להתחבר אל האין. כל זה רמוז במלה אדם, היא לא סתם נקראת אדם, יש לזה עמקויות אין קץ.

בתהליך בריאת האדם, כשהוא יצא מגדר גוש עפר ובשר נפח בו הקב"ה נשמת חיים "ויפח באפיו נשמת חיים". מהי אותה 'נשמת חיים'? התרגום לארמית של התורה, מתרגם את ה'נשמת חיים' - 'רוח ממללא', כלומר הרוח המדברת. ז"א, איפוא מתבטאת ה'נשמת חיים' של האדם? בדיבור. הדיבור זה לא סתם מערכת תקשורת אלא הוא אחוז בכוחות החיים עצמם. כוחות הנפש של האדם יוצאים לפועל בדיבור, וכמה שהדיבור של האדם יותר זך, יותר טהור, הוא פועל יותר, הוא נכנס יותר עמוק. הדיבור הפיזי של כולם זה בערך אותו דבר, אבל יש בתוך הדיבור רוח חיים, 'רוח ממללא', ומהעומק שהיא יוצאת לאותו עומק היא נכנסת, זה כמו חוק כלים שלובים, 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב'. אדם שאומר משהו באמת מכאב ובהתרגשות זה נכנס לשני, אם אומרים את זה כלאחר יד זה לא נכנס, למה? כי אין בזה רוח. יש לנו כח ממש חזק לחקות את הבורא, לברוא חיים חדשים ע"י דיבורים.

 

שם זה מהות

תורת הקבלה מלמדת אותנו שהאותיות בלשון הקודש הן כלים לקבלת שפע. יש לנו עשרים ושניים כלים לקבלת שפע רוחני, אור עליון. אלו הם עשרים ושניים מיני אנרגיות או אבני בניין שאיתן אפשר ליצור, עשרים ושניים כרומוזומים של הבריאה.

מעשרים ושתיים אותיות יש אין ספור אפשרויות של צירופים שאפשר ליצור, כשכל צירוף יוצר הוויה, המוגדרת בשם שלה. הקבלה מגלה לנו שהשם של דבר מעיד על מבנה הכוחות הפנימי שלו, על הפונקציות שלו, בפיזי, ברוחני ובעולמות השונים. אפשר לקבל אינפורמציה משם של משהו כמו שמקבלים מניתוח גרפולוגי של כתב או ממפה אסטרולוגית. לכן השמות בלשון הקודש הם לא מקריים, כל שם מסמל משהו ואפשר לדעת אותו ע"י הלימוד של השפה. המדרש מספר שהקב"ה לקח את כל הבריות בגן עדן והעביר אותן לפני אדם הראשון, אדם הראשון היה הראשון שהגדיר הוויות, הוא ידע את חכמת האותיות. למעשה הוא היה ברמה רוחנית כזאת שכתוב שתפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה, השמש היתה דהויה ליד העקב שלו, היתה לו השגה עצומה בכל הבריאה ובכל העולמות. אדם הראשון הסתכל בכל החיות שבגן עדן וקרא להן בשמות, וכל מה שקרא לו בשם – זה שמו עד היום. כל שם שנתן קשור למהות של כל נברא ונברא או למאפיין העיקרי שלו. לדוגמא, חתול – ע"ש שהוא מחתל את צרכיו ומסתירם, כלב - על שכולו לב, עכבר – מלשון עכב בר, מי שמעכב אצלו בר, תבואה, שאינו מעשר אותה - באים אליו עכברים, חמור - על שום שהוא חמרי ומגושם, אשה – על כי מאיש לוקחה, וכן הלאה על זאת הדרך. הקב"ה לא נתן למלאכים את התפקיד הזה, מלאכים הם כביכול יותר גבוהים מבני אדם, את התפקיד הזה קבל האדם, כי לאדם, שהוא בגימטריא - מה, יש את הכח לדעת מהויות על ידי התבוננות וחקירה. אדם הראשון קודם החטא ידע את המהות של כל דבר ודבר וקרא לכולם בשמות על פי המהות שלהם, תוך הבנה עמוקה בחלקי משקלי יסודותם ופרטי ערוב היסודות שלהם.

בלשון הקודש השם של כל דבר מעיד על המהות שלו, לא סתם קוראים לשולחן שולחן, אלא שולחן הוא מלשון שליח, שלוחו של האדם. עד חורבן הבית היה המזבח מכפר לבני אדם, משנחרב הבית, אמרו חז"ל שולחנו של אדם מכפר עליו. צריך שליח במקום המזבח, שליח אותיות חלש, מתאר מצב של חולשה שבגללו צריך מישהו אחר שיעשה את השליחות. כשלאדם אין כח או יכולת בעצמו ללכת אז הוא שולח שליח. גם 'לחש' זה אותו עניין, כשאין כח להגיע עם הדיבור עד לשם אז לוחשים. שולחן בא משליחות, הוא כמו המזבח, אין לנו את הדבר האמיתי צריך שליח במקום. זה לא סתם שפה הסכמית שקראנו לשולחן ככה.

לפעמים אדם לא יודע מה השם שלו עצמו מעיד עליו, מה הכוחות שלו. אם נקח את שתי האותיות הפנימיות במלה נשמה נקבל – שם, כי כל המהות של האדם מבוטאת בשם שלו, הפנימיות של הנשמה עצמה היא בשם, לכן יש משמעות עצומה לאותיות המרכיבות את השם ולסדר שלהן. לאותן שתי אותיות יכולה להיות משמעות לגמרי אחרת בצירופים שונים. למשל – שח = מדבר, בצירוף אחר - חש = שותק, שפע – פשע, קשר – שקר, ילד – דלי, צבע – עצב וכו'. ז"א שצריך לדעת בכל דבר גם מה האותיות המרכיבות אותו, וגם מה המשמעות של הסדר בו הן מופיעות. האות הראשונה בשמות של אנשים קשורה יותר לנשמה (מחשבה), השניה לרוח (דיבור) והשלישית לנפש (מעשה). דרך האותיות משתלשלת ההשפעה הרוחנית למציאות הגשמית של האדם בעולם הזה ובעולמות העליונים, לכן לא כדאי למהר להחליף שמות, להוסיף אות פה, להוריד אות שם, היום בכלל ממציאים שמות. צריך לדעת ששם הוא בעל משקל כבד, זה האדם עצמו, חז"ל אומרים שההורים בשעת נתינת השם מקבלים ניצוץ של רוח הקודש, וקוראים לילד שנולד בשמו האמיתי, שמתאים לתיקון שלו פה בעולם הזה, (זה בתנאי שלא ממציאים שמות שלא היו ולא נבראו, ולא נותנים לבנות שם של בנים ולהיפך). לכן זה לא פשוט לסמוך על כל מיני נומרולוגים מסתוריים שאומרים שהשם הזה לא מתאים לנו כי הוא חוסם לנו את המזל או חוסם לנו את הזיווג, ובגלל זה לרוץ לשנות את השם. הרוחניות הזולה, המודרנית, היא בעד כל מיני פתרונות קלים, היא מחפשת להשיג תוצאות מהירות. חושבים שכמו שיש אינסטנט בעולם הזה יש אינסטנט בעולם הרוחני ואז נתלים בכל מיני סגולות, מבהילות לפעמים.

בסה"כ אדם הוא זה שעושה את הצירוף של השם שלו. למשל, יובל יכול להיות יבול ויכול להיות בלוי. אז לפני שרצים להחליף שמות צריך קודם לראות מה נתנו לנו משמיים ולעשות עם זה צירוף טוב, כי האדם הוא זה שעושה את השם שלו והעיקר הוא העבודה, שאדם יעבוד על עצמו, יתקן את המידות שלו, יתקן את ההתנהגות שלו והדיבור שלו, זה מה עושה את השם שלו, זה יבנה אותו.

 

יהו"ה

כשאדם הראשון גמר לחלק שמות לחיות אמר לו הקב"ה עכשיו תקרא לי בשם. ואדם הראשון אכן קרא בשם ה'. שם ה' זה ארבע אותיות – יהו"ה, שאינן סתמיות אלא הן כוללות את המציאות כולה.

בשם יהו"ה יש את כל האפשרויות של היה, הווה, יהיה - עבר, הווה, עתיד. כל האפשרויות של ההתהוות, כל מסגרת הזמן, הנצח, הכל, כלול באותיות הללו. גם כל מציאות החומר רמוזה באותיות של השם הזה, כי מה מרכיב את הפיזי? שלשה מימדים: אורך רוחב ועומק. כללות של כל הצורות הגיאומטריות שאפשר ליצור בעולם הזה מתבטאות בנקודה, קו, שטח וקוביה, אין לנו עוד מימד בעולם הזה, והכל ממה מתחיל? נקודה קטנה. המציאות המינימאלית שאיתה אתה יכול להתחיל לתפוס בעולם הפיזי היא נקודה.

נקודה בכתיבת סת"ם - זה י'. התחלת ההוי"ה זה י'.

כשהי' הזאת מתפשטת היא הופכת לקו, זה הו'.

וכשהו' מכפילה את עצמה היא הופכת לה' שיש לה גם רוחב חוץ מהאורך.

כשה' הזאת מכפילה את עצמה נוצרת לנו קוביה, שזה העומק, המרחב. לכן יש פעמיים ה' בשם ה'.

אז השם יהו"ה הוא לא סתמי, אלא הוא כולל את כל המציאות כולה. תורת הקבלה מסבירה באריכות איך שם ה' כולל גם את כל השתלשלות המציאות הרוחנית והעולמות העליונים עד העולם הזה (עיין תלמוד עשר הספירות חלק א').

 

אותיות וכוכבים

המקור העיקרי, ממנו יונקים כל הספרים שמדברים על אותיות, הוא 'ספר היצירה'. 'ספר היצירה' מפרט לגבי כל אות לאיזה יסוד היא שייכת, איזה כוכב היא בוראת, באיזה מזל היא משמשת, איזה איבר בגוף האדם מקבל ממנה ולאיזה חודש בשנה יש יניקה ממנה. 'ספר היצירה' מיוחס לאברהם אבינו. הדור של אברהם אבינו התעסק הרבה באסטרולוגיה ובהשפעות השונות של הכוכבים, הם היו מומחים בזה ברמות כאלו שביום שאברהם אבינו נולד כבר הודיעו החוזים בכוכבים לנמרוד, שמשל בכיפה באותה תקופה, שנולד תינוק שכשיגדל ינשל אותו מכסאו וימלוך תחתיו.

גם אברהם אבינו חזה בכוכבים, הוא ראה בכוכבים שלא יהיה לו בן משרה. עד שבא הקב"ה ואמר לו "צא ספור את הכוכבים". מה זה 'צא'? צא החוצה מהאוהל? בשביל מה הקב"ה צריך להטריח עצמו להגיד 'צא', הלא ברור שאם הוא צריך לספור את הכוכבים הוא צריך לעשות זאת מחוץ לאוהל, מספיק שיגיד לו 'ספור את הכוכבים'. וגם זה תמוה, וכי אפשר לספור את הכוכבים? אלא מסבירים חז"ל - צא מאיצטגננות שלך, כלומר, מעבודת כוכבים ומזלות שלך. נכון, הכוכבים באמת משפיעים אבל יש גבול להשפעה שלהם. לכן, "צא ספור את הכוכבים", משמעו, שים גבול להשפעה שלהם, ספור מלשון ספר, גבול. תתחבר למקור ממנו יונקים הכוכבים, כי באמת לפי הכוכבים אין לך בנים, אבל אם אתה מתחבר למקום יותר גבוה אתה יכול לשנות את הדברים האלה בשרש.

מה הוא המקור ממנו יונקים הכוכבים? מה זה כוכב? כוכב זה אותיות כ"ו כב. כ"ו = זה בגימטריא שם הוי"ה, וכ"ב זה הכלים שמקבלים את ההשפעה, אלו כ"ב אותיות.

כלומר, ההשפעה האלוקית הזורמת לעולמות דרך האותיות מושפעת דרך הכוכבים - אבל האותיות הן למעלה מהכוכבים.

לכן כתוב שהקב"ה הוציא את אברהם אבינו מחללו של עולם והראה לו את הכוכבים מלמעלה למטה.  עולם, מסביר הזהר, זה מלשון העלם, הקב"ה לימד את אברהם איך לצאת מתוך העולם והראה לו שהכוכב - יש מעליו ממונה, ועל הממונה הזה יש גם כן ממונה, ואם קשורים לממונים העליונים לא מושפעים מהכוכבים. לכן, למרות שהקבלה מדברת הרבה על השפעת הכוכבים והמזלות בכל זאת לא נמצא מקובלים שעושים מפות אסטרולוגיות. כי כתוב שישראל הם למעלה מהמזל, כלומר, הם מחוברים למקום שהוא יותר גבוה מהכוכבים והמזלות, לפיכך יהודי שעושה מפה אסטרולוגית פשוט מגביל את עצמו.

"צא ספור את הכוכבים" פירושו – שים גבול להשפעה של הכוכבים והמזלות ותתחבר לשרש יותר גבוה, לאותיות, שאיתן בראתי את העולם. הנה תראה את החודש כסליו בראה האות ס', את הכוכב הזה בראה אות אחרת, אני נותן לך את המתנה הזאת. הקב"ה נתן לאברהם אבינו את חכמת לשון הקודש, שזו החכמה האמיתית, חכמה של בריאה, לא סתם תקשורת או שיטה להעביר אינפורמציה. כפי שאנחנו רואים מיד בהמשך הפרשה לאברהם נוספת האות ה' לשם, שהיא אות מסוגלת להריון, וגם לשרי מוחלפת הי' בה' ואז מיד נפקדת שרה, למרות שהיא בת תשעים ואברהם בן מאה.

 

תפיסת ההוי"ה דרך הצמצום

הר' אשלג מסביר לנו שבאור האין סופי של הבורא, 'אור אין סוף', אין לנו תפיסה כמו שהוא, כמו שאדם הרוצה להאיר את הדירה שלו לא יכול לחבר את המנורות ישר לרידינג. אלא מה? האנרגיה החשמלית האדירה הזאת צריכה לעבור צמצומים. לכן, כל הדרך מתחנת הכח עד לדירה שלנו עוברת האנרגיה החשמלית צמצומים על צמצומים דרך הממסרים עד שאנו מקבלים את התדר הקטן שמתאים לצריכה הביתית שלנו, ושאיתו אנחנו יכולים להאיר, לחמם, לבשל, לקרר, לאפות, לתקשר, להתחבר למחשב - להפעיל את החיים שלנו.

אף אחד לא יכול להתקשר ל'אור אין סוף' ולהשיג בו משהו, אם ח"ו מישהו נוגע במקום הזה הוא נשרף מיד. זה אור עצום, ענק, אור מאד יפה שלא תופסים ממנו כלום. לכן, על מנת לאפשר לנו להתחבר לאור הגדול הזה צריך לצמצם אותו. צמצום זה הסתרה של האור. אדם שמסתכל באור גדול, אם הוא לא שם מסכים באמצע, הוא נשרף. אלו שחוקרים את השמש, למשל, חייבים להסתכל דרך מסכים, כי אי אפשר לראות את הצורה של השמש או פרטים בשמש בלי מסכים שמעמעמים את האור שלה.

'בעל הסולם' מסביר שהאותיות הן הן המסכים האלו שמצמצמים את ה'אור אין סוף'. כל אות ואות היא מסך אחר, היא מצמצמת את השפע האלקי, האין סופי, בצורה מיוחדת המסוימת לאות ההיא.

הגויל (הקלף) של הספר תורה הוא לבן, לבן הוא אור, אבל אין לו שום משמעות, אין בו שום תפיסה עד שמצמצמים אותו.

האות זה החלק השחור שמסתיר את הלבן, ז"א סוג מסוים של צמצום שמצמצם את האור האין סופי, ע"י השחור הזה אנחנו יכולים לתפוס משהו בלבן. כלומר, הכלי , האות עצמה, מסתירה חלק מהשפע האלקי על מנת שתהיה לנו השגה בו. כל התפיסה שלנו באור העליון זה דרך כלים שמגבילים את השפע, אם היתה אפשרות להתחבר לשפע בשרש שלו לא היינו מקבלים שום דבר, האותיות זה הכלים הראשוניים שעושים את הקשר בין האור האין סופי לבין האדם. יוצא שכל התפיסה שלנו בהוי"ה האלקית זה רק דרך ההסתרה הזאת שנקראת אותיות, זה נקרא ע"י המקובלים 'יתרון האור מהחושך', ע"י הצמצום של האור מתחילים לראות אור.

כ"ב אותיות בצירופים השונים בונות את כל צורות הכלים שיכולות להיות במציאות. חכמים שכתבו בלשון הקודש, ברוח הקודש, ידעו איך ליצור השפעות מסוימות על נפש האדם שיעלו אותו, והשפעות מסוימות בבריאה לצרכים שונים. מה זה מזמור תהילים? מה זה בכלל כתבי קודש? זה צירוף של כוחות בסדר מסוים שבורא בך משהו כזה או אחר.

במזוזה, ההשפעה היא אף מחוץ לאדם, היא על כל הבית, במזוזה יש צירוף אותיות כזה שנועד להגן על הבית. לכן יש כזאת משמעות לכשרות של המזוזה, שתהיה כתובה על קלף כשר, בדיו הנכון, שלא תהיה חסרה בה אף אות ולא תהיה אף אות מיותרת, שאף אות לא תיגע בחברתה וכן הלאה. כמו בתוכנה של מחשב, אם משהו אחד לא מדויק, כל הפונקציה של התוכנה נפגמת. כשיש את הצירוף הנכון, בצורה הנכונה אז ה-מזזות (כתיב חסר, כמו שזה כתוב בתורה) משמש ל– זז מות. במזוזה יש כח רוחני שיכול לסלק את המות.

דבר נוסף זה מלשון לזוז, כי האנרגיה של המזוזה יכולה ללוות את האדם לכל מקום שהוא הולך. יש גם משמעות לכך שהמזוזה נתונה על המשקוף דווקא, כי המשקוף הוא לשון מש-קוף, מש = זז, קוף = שם של קליפה בעולמות הטומאה. המטרה של המזוזה היא לסלק את כוחות הטומאה מסביבות הבית ולהכניס בו כוחות טהרה. התורה גילתה לנו איך לעשות זאת בכח האותיות.

הבעל שם טוב גילה בשם רבו, אחיה השילוני, ש"מפי הקב"ה יוצאות אותיות להנהגת העולם, וכשבא לעולמות מצטרפות האותיות לפי בחינת המקבלים, הן לטוב והן להיפוך ח"ו, וכשיש צדיק שהוא חכם בעולם, ויודע האותיות שיצאו מפי הקב"ה, אע"פ שהן מצטרפות, חלילה, לא לטובה, יוכל להפוך הצירופים, על ידי חכמתו ותפלתו לצירופים טובים". ועוד הסביר ש"מפי הקב"ה יוצאים רק צירופים טובים כמו: רצה, עשר, יוד, תם, עין וכו' אלא שאם הכלים של המקבלים פגומים יכולים להפוך אותם לצירופים לא טובים ואז נעשה : צרה, רעש, ערש דוי, מת, עני וכו'. הצדיק מעלה בתפלתו ובדמעות עיניו וממתק הדינין בשרשן וחוזרין הצירופין להיות כמו שבשרשן או איך שהצדיק מסדרן". (בעל שם טוב על התורה)

דוגמא לצירוף אותיות לרפואה יש לנו בגמרא, מסופר על ר' חייא בר אבא שנפל למשכב, בא אליו ר' יוחנו לבקרו וראה אותו מתייסר, שאל אותו "חביבין עליך יסורין?" ענה לו ר' חייא "לא הם ולא שכרם", אמר לו ר' יוחנן "הב לי ידך", "יהיב לו ידיה ואוקמיה". נתן לו ר' חייא את ידו ור' יוחנן הקים אותו, ריפא אותו במקום. יש בע"ב שמות שם אחד של רפואה, השם הזה הוא יל"י, ר' יוחנן הבין שר' חייא מאבד את כוחות החיים שלו מאבד את האש הטבעית שלו. הוא נהיה יותר קר, החיים זה אש, ר' יוחנן ראה שר' חייא מתקרר, הוא לקח את השם קודש , שהוא צירוף של ראשי תיבות "יהיב ליה ידיה" המסוגל לרפואה, והחזיר לו את האש הטבעית שלו, רפואה בכח האותיות.

אבל לא רק רפואה יש בכח האותיות, אלא כפי שאמרנו כל הבריאה. כללות כל האור שיש גנוז בצירוף של אותיות התורה. חז"ל מגלים לנו שהקב"ה גנז את האור שברא ביום הראשון לבריאה – בתורה. אותו אור עתיד להאיר לעתיד לבוא, בינתיים כשאדם קורא ולומד את התורה בצורה הנכונה זה יוצר אצלו את המציאות של בריאת העולם ובריאת כל ההתרחשויות. הרבי מקמארנא אומר שע"י התחברות לכח הפנימי שנמצא בתוך התורה, למאור שבה, אדם מבטל את כל הדינים מעל עצמו, כי התורה זה צירוף כזה חזק שמבטל את כל הגזירות מעל האדם.

רבדים של משמעות

צליל

לכל אות יש את השם שלה, איך שהיא נשמעת. השם שלה מלמד אותנו רבות על האות, כפי שכבר למדנו בנושא השמות. אלף זה מלשון אלף (1000), פלא ולימוד ('אאלפך חכמה'). אבל בשם אלף מסתתרות גם למד ופי – זה נקרא המילוי של האות, ויש לזה משמעויות עצומות עפ"י תורת הסוד. בנוסף, יש בצליל גם את הניקוד, הצליל של האות נקבע לפי הניקוד שלה. הניקוד בלשון הקודש הוא בדרגה אפילו יותר גבוהה מהאותיות, כי האותיות נקראות גוף והנקודות זה הרוח. מה הנקודה עושה? נותנת תנועה לגוף. א' סתם, בלי תנועה, אי אפשר להגיד אותה, הניקוד הוא שמניע אותה, הוא נותן את הרוח חיים. כנגד העשר ספירות יש תשע מיני נקודות: קמץ, פתח, צירה, סגול, שווא, חולם, חיריק, קובוץ ושורוק, זה תשע, והמלכות, שהיא לא בדרגת רוח אלא בדרגת נפש, אין לה ניקוד משלה.

כשדיברנו על הדופק אמרנו שהמקובלים בודקים את הדופק של האדם עפ"י הניקוד. מה זה אומר? הדופק הינו רוח החיים של הגוף. הרוח (אנרגיה) שבלב מניעה את הדם שזה החומר. לפי צורת התנועה האנרגטית ניתן לדעת את מצב הנפש והרוח של האדם. ע"י מישוש הדופק האדם המיומן יכול להרגיש איזה ניקוד מופיע בדופק. לדוגמא – כששמים יד על הדופק ומרגישים נקודה ולידה עוד נקודה - זה צירה. כשמרגישים נקודה על נקודה – זה שווא וכן הלאה. הניקוד שנמצא בדופק מעיד על הספירה שבה פגם החולה וכך אפשר לדעת את שורש המחלה. אם למשל נמצא קו אחד ארוך בדופק כמו מיתר נדע שהפגם הוא בספירת חכמה.

הנקודות זה רוח חיים. זה מה שמניע את הדם, שהוא הכלי של הנפש. לכן כשאדם פוגם בספירה מסוימת אז הביטוי של זה יהיה בדופק, כי ­ ­ ­ ­ ­ ­ ­ ­ ­ ­ ­ הדופק הינו רוח החיים שבגוף.

יש עשר נקודות שעל פיהן אפשר לדעת איפוא האדם פוגם, הכלל הוא שמה שחלש אצל האדם בפנים מתבטא בחוץ חזק. אם יש איזה כח מסוים בגוף האדם שנחלש הוא חייב להיות חזק כלפי חוץ כדי שלא יעלם ולכן זה מה שבולט אצל האדם. מי צועק על השני? למי שאין מספיק כח לשדר את מה שהוא רוצה בשקט. הוא יותר חזק? לא, הוא יותר חלש. אם נרגיש בדופק - צירה, ששייך לספירת חכמה, לא נבין מפה שהאדם הוא בדרגת חכמה, אלא משום שהוא פגם בספירת חכמה זה מה שמתבטא בחוץ.

יש עשרים ושתיים אותיות ועשר נקודות ביחד – שלשים ושתיים, לב, כנגד ל"ב נתיבות חכמה. ואכן זוהי חכמה מופלאה עמוקה מיני ים, וככה מתחיל אברהם אבינו את 'ספר היצירה' "בשלשים ושתיים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה צבאו"ת אלקי ישראל... וברא את עולמו".

מספר

צורת האות מתייחסת לעולם עשיה, הצליל של האות קשור לעולם יצירה, הרובד היותר עליון זה המספר. מספר זה דבר אבסטרקטי, לא מוגבל, כי מספר יכול להיות מוכל על כל דבר, הוא שייך לעולם בריאה, לעולם המחשבה. בלשון הקודש האותיות משמשות כמספרים. לכל אות יש ערך מספרי והוא משמעותי להבנה של האות. לא סתם אלף זה אחד, היא אחד כי היא רומזת לאלופו של עולם שהוא אחד יחיד ומיוחד. לא סתם ד' היא ארבע, היא ארבע כי היא קשורה לארבע רוחות השמיים ולארבע בחינות של התהוות הרצון לקבל. לא סתם נ' היא חמישים, היא חמישים כי היא נגד 50 שערי בינה ו- 50 שערי טומאה, וכן הדבר בשאר האותיות!

יסוד – משקלי האותיות

האותיות קשורות גם ליסודות, לכל יסוד יש קבוצת אותיות שקשורות אליו, יש גרסאות שונות לאיזה יסוד שייכת כל אות. ה'מדרש תלפיות' אומר שליסוד האש יש את אותיות: א ה ט מ פ ש ן, ליסוד הרוח אותיות: ג ז ס כ ק ך פ, ליסוד המים אותיות: ד ח ל ע ר ם, וליסוד העפר אותיות: ב ו י נ צ ת ץ. לדבריו, בכל אות ואות יש כ"ח מדרגות. באות א', למשל, שהיא האות הראשונה מאותיות יסוד האש, יש בה כ"ח מדרגות באש שבה, עד שמדרגת כ"ח אינו כל כך אש תקיף, ואף על פי כן מדרגה זאת נחשבת ראש לאות ה' מיסוד האש. ובאות ה' עצמה, יש בה גם כן כ"ח מדרגות באש שבה, ומדרגת כ"ח שבה אינה אש תקיף כל כך כפי בחינתה ועם חל זה היא ראש לאות ט' הבאה אחריה וכן הלאה. וזה נקרא משקלי האותיות. שכדי ליכנס בחכמה זו, צריך תחלה שישקול בדעתו שקלי כל אות, וחלקי חלקיה, וכוחותיה, כמה נופלת מחברתה שבאותו יסוד ומשם יבוא להבין ולבדוק בשמות האנשים כמו ר' מאיר (בעל הנס) שהיה בקי בחכמה זו, והיה שוקל כמה אותיות אש יש בשם, כמה מיסוד המים, כמה מיסוד הרוח וכו'. וכמה מהחלקים היותר קלים שבאותו יסוד, כמה מהחלקים החזקים יותר ולפי זה היה מכיר משמו של אדם מה טיבו. כי כשיודעים את הקשרים בין האותיות ליסודות ואת המשמעות של כל יסוד, יכולים לאבחן, לפי השם, כמה מרכיבים יש לאדם זה או אחר מיסוד העפר, כמה מיסוד האש, כמה מיסוד המים וכו'. אם, למשל, יש למישהו ארבע אותיות מיסוד העפר ואחת מיסוד האש, זה אומר שהאדם הוא יותר אדמתי, יותר יציב, יותר מוצק. זה בתנאי שהאותיות שמיסוד העפר מופיעות בתחילת השם, אם האות מיסוד האש מופיעה בהתחלה ואחריה באות האותיות מיסוד העפר זה כבר משהו אחר.

 

ולסיום

על כח האותיות יש כמה סיפורים, אחד מהם זה על הבעל שם טוב, שכידוע מסר את נפשו כדי לעלות לארץ ישראל. ממש כמו אברהם אבינו עזב את ביתו, משפחתו וכל תלמידיו שבגולה ויצא יחד עם בתו והמשמש שלו לארץ הקודש. הרפתקאות על הרפתקאות עברו עליהם בדרכם, ובסופו של דבר לא עלה בידם לחונן את עפר הארץ, הם הגיעו עד תורכיה ושם טבעה הספינה ויחד איתה כמעט שטבעה בתו. הבעל שם טוב הבין שמשמיים אין מניחין לו לכנוס לארץ וחזר לאחוריו. אבל לפני זה קרה להם מאורע מאד לא נעים, בעגנם על איזה אי התנפלו עליהם שודדים, כפתו וקשרו אותם לעצים וכבר השחיזו סכינים לשחטם, תוך כדי כך הרגישו רעב גדול והניחו אותם קשורים עד לאחר הארוחה. מצבם היה בכי רע כי בודאי לא היה אף אחד באי שהיה יכול להיות בעזרם. השמש, ר' צבי הירש, שידע שהבעל שם טוב מלומד בניסים וכל אשר הוא גוזר הקב"ה מקיים, צעק לבעל שם טוב, 'למה אדוני מחשה לעת כזאת, יעשה משהו', אבל הבעל שם טוב ענה שהסתלקו ממנו כל המוחין ואין הוא זוכר דבר מכל אשר ידע קודם, ואולי הוא יכול להזכיר לו משהו מן הדברים שהיה מלמדם. ענה לו ר' צבי הירש שגם הוא איננו זוכר דבר רק את ה-א"ב הוא עוד זוכר. 'את הא"ב אתה זוכר?! מהר, אמור לי אותם' זרז אותו הבעל שם טוב, ר' צבי הירש החל לומר לבעל שם טוב את הא"ב והבעל שם טוב חזר אחריו בהתלהבות גדולה ובדביקות. בתוך כך נראתה ספינה שעגנה ליד האי, ועד מהרה הגיעו מלחים שמצאו אותם, שחררו אותם מכבליהם, והביאו אותם בשלום לחוף מבטחים. מה הוא עשה? השתמש בקבלה מעשית? השביע מלאכים או שדים? לא, האותיות הן צינורות להשפעה האלקית, אפשר לחולל באמצעותן נפלאות, כמו שעשה המהר"ל, שברא בכח האותיות גולם. אותו גולם היה נראה כאדם עונה ומגיב כאדם והיה משמש לשליחויות של הצלת ישראל בלבד, לא לשום דבר אישי או פרטי. המהר"ל נתן הוראה מפורשת לא להשתמש בו לצרכים פרטיים וכל פעם שלא מילאו אחר ההוראה שלו הנזק היה רב.

וכל זה בכח האותיות. בהמשך נעמיק ונרחיב על הכח של כל אות ואות ובסוף על הצירופים שלהן בשמות.