"והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן" (שמות לה,כז). '(שמות לו, ג) "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר". מאי "בבקר בבקר”? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר, מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן. (שמות לה, כז) "והנשיאים הביאו את אבני השהם", תנא: נשיאים ממש, וכן הוא אומר (משלי כה, יד): "נשיאים ורוח וגשם אין”' (יומא עה,א). 'שירדו להן אבנים טובות - הביאו נדבה ממה שמוצאין בבקר בבקר כשיוצאין ללקוט את המן שנאמר "וילקטו אותו בבקר בבקר". נשיאים ממש - עננים היו' (רש"י). בתרגום יונתן ב"ע (על הפס') מובא יותר בהרחבה (בתרגום לעברית): 'וענני השמים הלכו לפישון ודלו משם את אבני בורלת החול ואת אבני המלואים לשקע באפוד ובחשן והורידו אותן על פני המדבר הלכו נשיאי ישראל והביאו אותן לצורך המלאכה'. בפשטות היב"ע העמיד שהעננים הביאו את האבנים מהפישון, כיון שבבראשית נאמר על הפישון שבו יש אבנים טובות (בראב"ע [בראשית ב,יב]: '"שם הבדולח ואבן השוהם" – שב אל פישון. ואחרים אמרו: שהוא שב אל: ארץ החוילה') לכן בפשטות פרש יב"ע שהעננים הביאו את האבנים משם. אולם נראה שזה לא מספיק, שהרי יכלו להביא מכל מקום, לאסוף מכמה מקומות, מה העניין דווקא בפישון? בפשטות נראה שבפס' נאמר: "ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השהם" וגו' (בראשית ב,ט-יב). כך שהפישון הוא הראשון ונאמר סמוך לנהר שיוצא מעדן להשקות את גן עדן, ולפני זה נאמר על עץ החיים ועץ הדעת, שכך בא לרמז באבנים שעליהם נכתבו שמות בני ישראל שיש לאדם בחירה חופשית האם לעשות טוב או ח"ו רע, להתחבר לתורה (עץ החיים) או ליצר הרע (עץ הדעת), והאבנים במקדש מרמזות שאנו בוחרים בטוב ומעלים הכל לקדושה (שלכן זה במקדש), שאנו מחוברים לתורה ובכך מתקנים ומעלים הכל לה': '"בכל לבבך”, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' (משנה; ברכות ט,ה). גם נראה שהמקדש הוא כהמשך ממתן תורה, לכן זה מגלה על התורה שעיקר עשיתה זה בא"י (ספרי "עקב”, מג), לכן האבנים שמזכירים את ישראל לפני הקב"ה, שמזכירים שאנו עושים את רצונו בעולם, הם הובאו מפישון בו נאמר "וזהב הארץ ההיא טוב" וגו', שמרמז על א”י, כמו שדרשו חז"ל: '"אשר שם הזהב”, אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. "וזהב הארץ ההיא טוב”, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב"ר טז,ד), שעיקר גילוי התורה זה בא”י, כיון שעיקר קיומה ולימודה זה בא"י. אולי גם מרמז שנושא בו את שמותם של ישראל, שבא לומר שאחדות כלל ישראל שקשורה להשראת שכינה ('כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' [תנחומא "נצבים" סימן א]) שלכן זה בבגדי הכה"ג במקדש שבו השראת השכינה, זה קשור במיוחד לא"י, כיון שדווקא בארץ יש אחדות ישראל שלמה, שדווקא בארץ יש גילוי של קהל ישראל (' … מכדי כתיב "וכל ישראל עמו קהל גדול", "מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך לא איקרי קהל' [הוריות ג,א]). אולי האבנים הובאו מפישון שנאמר בהקשר לגן עדן כרמז שכל העולם רוצה בכך שנקדשו, ולכן כעין הובא כדי שיתגלה גילוי של כעין גן עדן בעולם, שזהו בגילוי שם ה' בעולם שנעשה על ידנו, כמו שבמשכן מביאים להשראת השכינה בעולם. אולי גם האבנים הובאו מפישון כרמז שהם באים להזכיר את ישראל לפני הקב"ה, לכן זה נעשה ע"י הדגשה שיש בנו חלק אלוק ממעל, וזה מתגלה בפועל (למעשה גלוי) בתושב"ע (שהיא מראה בגלוי שיש בנו נשמה אלוקית), לכן זה נרמז בפישון = אותיות 'פי שנו', שבפה שלנו אנו שונים את התושב"ע. לכן גם האבנים היקרות ירדו עם המן, כרמז ב'מן' אותיות מ' כנגד מ' יום שהיה משה בסיני כרמז לתורה שבכתב שהוריד משמים (שהיה בגילוי שמים בעליתו לסיני), ונ' כרמז לתושב"ע שתלויה בלימוד בשכלנו, ולכן נרמז באות נ' כרמז ל-נ' שערי הבינה שבעולם (ר"ה כא,ב). גם פישון גימטריה 'תום', כרמז לשלמות שיש בנו, שזה מתגלה בתושב"ע. וכן 'תם ו' – שהתמימות – השלמות שלנו (הנשמה – חלק אלוק ממעל) מתגלה בצורתו הגלויה בתושב"ע שבנו. (אולי רמז ב"אבני השהם" – אותיות 'שה הם', שאנו בניו של ה' ונקראים ראשית: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" [ירמיהו ב,ג], שזהו "אבני" – 'א בני', שה' אומר שאנו בניו [בני] ואנו הראשית [א] {וכן 'בני א' שאנו בניו של הקב”ה שהוא אחד}, ואנו צאנו של ה' שהולכים אחריו: “ואתן צאני צאן מרעיתי" [יחזקאל לד,לא], ולכן אומר "השהם" – 'שה הם'. וכן האבנים נקראים "שהם" אותיות 'משה', שאנו ממשיכים את גילוי התורה שמשה הוריד לעולם. ו"אבני המלאים" שאנו בניו של ה' [אבני] שמגלים את העומק בתורה ע"י התושב"ע, שזהו "המלאים“ - 'ה מלא ים', שמגלים בתורה, ב-'ה' חומשים 'מלא' המון דברי תורה, ע"י שמשתמשים בחכמת ה' שנתן בנו – בתושב"ע, שזהו שימוש ב-נ' שערי בינה [ים = נ; וכן מרמז על הריבוי כמו 'ים' גדול, שהתורה נמשלה למים, וכך ים גדול כגילוי מלא תורה]. והאבן נקראת “מלאים” שניתן ליקרא מלשון מלא, כרמז לחיבורנו לה', שאנו 'מלאים' במצוות כרימון [עירובין יט,א] בשל דבקותנו בה' ע”י החלק אלוקי שבנו). אולי גם כרמז שהעולם התקלקל בעקבות עץ הדעת ואנו באים לתקנו, לכן נרמז בפישון – פי שנו – שהפה שלנו שונה את התושב"ע בצורתו הנכונה, שלא כמו חוה שעיוותה בגילוי התושב"ע, שכך אמרה תוספת למצוה שלא רק שלא לאכול אלא גם שלא לגעת, כעין הגזרות שחכמים גוזרים בתושב"ע כדי להרחיק מלחטוא, אלא שזה לא היה דבר נכון לעשות ולכן נפלה בעקבות כך וחטאו באכילה ממש ('אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר (בראשית ג, ג) "אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו"' [סנהדרין כט,א]. 'ולא תגעו בו - הקב"ה לא הזהירם על הנגיעה, ומתוך תוספת גירעו, שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו, אמר לה: ראי שאין מיתה על הנגיעה אף על האכילה לא תמותי' [רש"י]). לכן נרמז באבנים שעליהם שמות ישראל (ובמקדש שבו מקום הארון עם הלוחות כשורש התורה; וכן סנהדרין שאחראים על לימוד התורה ובירור התורה באמיתיותה יושבים סמוך למזבח: '"אשר לא תגלה ערותך עליו”, "ואלה המשפטים אשר תשים", נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר "וינס יואב ויחזק בקרנות המזבח” [מכילתא; שמות כ,כב]) שבאים לתקן, שהם הובאו מפישון שרומז בשמו על שהפה שלנו הוא לומד תושב"ע בצורה נכונה, וממילא זהו שורש לתיקון שורש חטא עץ הדעת. לכן זה נרמז בפישון שנאמר בהקשר לגן עדן, שאדם הושלך משם בעקבות חטא עץ הדעת ואנו באים לתקנו. (ומופיעים שמות י"ב השבטים, כעין י"ב חודשים בשנה; שישראל נמשלו ללבנה [סוכה כט,א], וכל חודש הוא בפני עצמו בזמן אחר, שכך כגילוי שכל שבט היה שונה מחברו, כגילוי לעצמו, שכך התושב”ע היתה מתגלה בו אחרת [מעין מנהגים שונים בעדות השונות בימנו, ופסקים שונים של הרבנים השונים], אולם כולם מאוחדים יחד בשנה, שכולם מגלים את התורה בשלמותה ע”י הגילויים השונים, ש'אלו ואלו דברי אלקים חיים הן' [עירובין יג,ב]). נראה שהאבנים הובאו לנשיאים ע”י העננים מפישון כרמז לתורה, לבטא שהנשיאים צריכים לדאוג לזרז את הציבור שתחתם ללמוד תורה. אולי גם נרמז שמלך המשיח נקרא נשיא (ראה בהרחבה על עניין זה ב'תורת השבת והמועד', 'מעמדו של הנשיא בחזון אחרית הימים', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), ונאמר על המשיח שהוא כעין בא בעננים ("וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוה” [דניאל ז,יג], "כבר אנש אתה" – הוא מלך המשיח' [רש"י]. ' … והנה עם ענני השמים היה בא כדמות בן אדם ועל מלך המשיח ירמז' [מצודות]), שכך רומז כאן בנשיאים ממש והעננים (שאף מתגלים בשם נשיאים כעין שמתגלה בהם גילוי נשיא – המשיח) כרמז לגאולה, שלעתיד ירד משמים המקדש (אמנם זה מחלוקת אם אנו נבנה או ירד משמים; ראה בהרחבה ב'תורת השבת והמועד', 'מצות בניין המקדש בזמן הזה', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), וכך כאן באו האבנים למקדש מהעננים כעין דוגמה קטנה לירידה משמים של המקדש, להראות חיבור למקדש של מעלה; שמכוונים זה כנגד זה: '"אלה פקודי המשכן”. זה שאמר הכתוב: "ה' אהבתי מעון ביתך” (תהל' כו ח). זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רבי שמעון בן יוחאי: זאת אומרת שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמו' טו יז)' (תנחומא “פקודי” סימן ב). וכן רמז שאנו באים לתקן ולקדש את העולם עד תיקונו השלם, שתתגלה בגאולה השלמה בביאת המשיח בבי”א.