"ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד" (שמות לח,ח). '"ונחשת התנופה”, ונחשת הכלות, שכן בלשון יון קורין לכלה נינפי. אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן, שלא יהיו משמשין מטותיהן. אמר רבי שמעון בר חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר: "בכל עבודה בשדה" (שמו' א יד). משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה אומר: אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין, והקדוש ברוך הוא פוקדן לאלתר. רבותינו אומרין: יש מהן יולדות שנים בבת אחת. ויש אומרים: ששה בכרס אחד. ויש אומרים: שנים עשר בכרס אחד. ויש אומרים: ששים ריבוא. מי שאומר שנים דורש: "פרו וישרצו" (שם שם ז). מי שאומר ששה: "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שם), הרי ששה. מי שאומר שנים עשר: "פרו" שנים, "וישרצו" שנים כו', הרי שנים עשר. מי שאומר ששים ריבוא, שכתיב בדגים "ישרצו המים" (בראש' א כ), וכאן כתוב "וישרצו”. וכל המניין האלו מן המראות. וכתיב בהן: "ותמלא הארץ אותם" (שמו' א ז). "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שם שם יב). בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה מתוך הפרך, העמידו כל הצבאות, שנאמר: "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שם יב מא). ואומר: "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם”. כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים, הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, על אלו אתה מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו" (שמ' לח ח), באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה. לפיכך כתיב: "ונחשת התנופה שבעים ככר”, נחשת הכלות' וכו' (תנחומא "פקודי" סימן ט). לכאורה מה הקשר בין מה שנעשה במצרים לבין זה שהכהנים יתקדשו ממנו? בפשטות כיון שהמראות יכלו להעשות לצורך חטא וטומאה (זימה) ובמקום זאת השתמשו איתן לחיוב, אז זה מראה על קידוש המציאות ולכן זה ראוי להיות הבסיס לעבודת המקדש שהיא להעלות את כל העולם לקדושה, לגילוי שם ה' (שאין עבודת הכהנים מתחילה אלא רק לאחר שרחצו ידיהם ורגליהם בכיור). או שישראל קדושים, שיש בנו מעלת קדושה גדולה (בהיותנו סגולת ה', בנים לה'), ולכן ריבוי ישראל זהו ריבוי קדושה בעולם, ולכן מדגיש את חיבורנו לקדושה והשפעתנו, שכך זה בסיס לעבודת ה' במשכן להבאת השראת שכינה לעולם על ידנו. אולי אפשר שיש בזה רמז לתורה, שבאו להרבות את ישראל, שהתורה נתנה לישראל דווקא כשהיו ששים ריבוא שאז היו ראויים לקבל את התורה, לכן ההתרבות של ישראל חשובה ביותר בשביל קבלת התורה. זהו שאמרו שילדו ששים ריבוא כדגים, שדג מסמל את הת"ח (שהתורה משולה למים), שזהו שקשור לגילוי תורה בישראל (וכן הדעה של שנים זה כנגד שני לוחות הברית שקיבלנו בסיני, והדעה של שש זה כנגד התשוב"ע, והדעה של 12 זה כנגד שבטי ישראל שאנו מגלים את התורה בעולם). ושורש המקדש זהו התורה, שהארון עם הלוחות נמצא בקה"ק שהוא מרכז המקדש. לכן זהו ההתקדשות לקראת עבודת המקדש שזה משורש גילוי התורה שמקדשת את העולם (ובפרט שהמשכן בא לתקן לאחר חטא העגל שפגם במעמדם שהיה בקבלת התורה [ראה 'תורת המקרא' “תרומה" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א] לכן במשכן מתחילים ברמז שבאים להשלים את גילוי מעלתנו בחיבור לתורה, לגלות שכינה בעולם, וזהו ברחיצה בכיור). אולי זה רמוז בשם כיור = ר"י כ"ו, שהיו ר"י שנים בגלות מצרים, שאז התרבו (לששים ריבוא) ויצאו לקבל את התורה, לגלות שם ה' בעולם, שזהו כ"ו – גימטריה של שם הוי"ה ב"ה. (אולי רמז בתרגום יב"ע שמביא שהיו הנשים הצנועות באות לפתח אוה"מ וכו' ויולדות בנים צדיקים כאשר נטהרות; שזהו מאותו שורש של עניין גילוי ישראל וקדושה שיש בכיור). אולי אפשר גם שבחיבור איש ואשה יש השראת שכינה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א). 'שכינה ביניהם - שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן - שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש' (רש"י). לכן הכיור שבא לברר את טהרת המשפחה כאשר יש מקרה של סוטה, וכן לאיים על הנשים שלא יקלקלו (כשיראו את הכיור ויזכרו את עניין הסוטה), זה מחבר בין איש לאשתו בקדושה, כעין מה שנעשה במצרים שהיו בחיבור בגילוי קדושה (כדי להרבות את ישראל), ולכן פעלו כמו שפעלו (ולכן בכיור יש מים, כעין ההיפך מהאש שנעשה באיש ואשה כשלא זכו). דבר זה של השראת שכינה בבית הפרטי זה הבסיס היסודי שעל גביו נעשה הבאת השכינה בבית של כלל ישראל (שראויים להשרות שכינה מכח גילוי הקדושה והשראת השכינה בבית הפרטי שזה הבסיס), לכן הכיור הוא שמקדש את הכהנים לקראת עבודתם במקדש כיון שהכיור מגלה קשר למה שנעשה במצרים וכן גם בדומה הנשים מקבלות מוסר מהכיור במשך הדורות להיות בחיבור קדוש בבית (ראה ב'הגלות והגאולה', 'המראות הצובאות', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א שמרחיב בעניין המראות; ומביא דעה שהכיור היה כדי שיראו הנשים הצובאות [הנאספות] למשכן ויקבלו מוסר שלא לסטות), שכל זה בסיס לשכינה במשכן. עוד נראה בדומה שהכיור מהמראות מלמד על טהרת ישראל, שמשפיע שלא לחטוא (שם), שזה בא לידי גילוי שיא במצרים, שלא זנו עם המצרים אלא פעלו לחיבור קודש בישראל עם כל הקושי; לכן זה כפרה לעגל שנעשה יחד עם עריות ('"לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי"' [רש"י; שמות לב,ו]); ובפרט שיש כלל: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב), וגם בעגל רואים את הקשר ביניהם (שגם חטאו בעריות), וכנראה שזה היה היסוד להסכמתם של ישראל לחטא העגל (שלכן נמשכו אחר הערב רב). לכן הכיור שמגלה על טהרת המשפחה, שלא חוטאים בעריות, זהו תיקון לחטא העגל, והמשכן הוא כתיקון מהפגם של חטא עגל, ולכן זה היסוד לעבודת המקדש, ולכן בזה מתחילים את עבודת המשכן (בקידוש ידים ורגלים בכיור). וכן בדומה נאמר על חטא העגל: 'אמר עולא: עלובה כלה מזנה בתוך חופתה' (שבת פח,ב), לכן כנגד זה הבסיס לתיקון זה הכיור שהוא בודק את כשרות הסוטה, שמבטל את פגם הזנות במשפחה מישראל. בנוסף, בריבוי העם, שזה דבר חיובי, יש כרמז שעם ישראל קדושים ולכן הריבוי בהם מביא ריבוי קדושה בעולם, לעומת שאר האומות שאינם כך; לכן זה מבטא שגם מי שחטא בעגל זה לא אשמת ישראל, שאנו קדושים, אלא הערב רב הם שעשו את העגל והטעו אותנו אחריהם ('"אלה אלהיך" – ולא נאמר אלה אלהינו. מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' [רש"י; שמות לב,ד]). לכן זה בסיס לכפרה על חטא העגל, ולהבאת השראת שכינה בישראל. אולי בכלל המשכן בא להשרות שכינה בעולם, והעולם שקוע בגילוי חומריות, גשמיות, ויצריות והיצר מחטיאנו, וכל זה בעקבות חטא עץ הדעת; לכן המשכן שבא לקדש את כל העולם (שלכן הוא כנגד הבריאה [תנחומא "פקודי" סימן ב]) הוא בא לתקן את גילוי חטא עץ הדעת. לכן זה מתגלה בחיבור בין בני זוג לצורך הקדושה – ריבוי ישראל, היפך מחטא עץ הדעת שהיה בפירוד בין בני הזוג (שחוה הכריחה את אדם לאכול מפרי עץ הדעת בכח, וכשה' שאל את אדם למה הוא חטא הוא האשים את חוה) והביא ליצרים ותאוות ובפרט יצר הערוה כמו שרואים שישר ראו שהם ערומים כי החלו להרגיש את יצר הערווה. לכן במשכן הבסיס זה התיקון לזה, ולכן מתגלה בחיבור בין בני הזוג ובשימוש לקדושה במעשה הרביה (ולא לחטא יצרי). אולי גם אפשר שבזכות המראות הרבו את ישראל, ובעקבות כך הביאו לגאולה ממצרים ('דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים' וכו' [סוטה יא,ב]), והנה גאולה ממצרים זה לא סתם שחרור פיזי אלא זהו בסיס להיות עבדי ה' (לכן זהו הבסיס לקבלת התורה אח"כ, שזהו שיש ארבע לשונות של גאולה שמתחיל בשחרור פיזי ומסתיים בקבלת התורה), כמו שנאמר על פורים שלכן לא אומרים הלל כיון שאיננו יכולים לומר בפה מלא שאנו עבדי ה': 'רבא אמר: בשלמא התם (תהלים קיג, א) "הללו עבדי ה'”, ולא עבדי פרעה; אלא הכא "הללו עבדי ה'” ולא עבדי אחשורוש?! אכתי עבדי אחשורוש אנן!' (מגילה יד,א) [וזה לימוד גדול מאוד לנו לדעת מה הערך של שלטון ישראל שיש לנו במדינת ישראל, גם אם הוא לא מושלם בגילוי קדושה (במילים עדינות), עדיין זה בסיס להיותנו עבדי ה' בשלימות]. לכן כבסיס לעבודת המשכן שבה מראים את היותנו עבדי ה' זה מתחיל ברמז לגאולת מצרים, שלכן אנו עבדי ה' ממש, ומכח זה באים לעבודת ה' במשכן לתיקון וקידוש כל העולם, ולגילוי שם ה' בעולם.