בירור דברי התוספות אם ריבוי שיעורים איסורו מדאורייתא או מדרבנן

גיטין ח: תוספות ד"ה אע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן

תמצית דברי התוספות: שיטת התוספות היא שמותרת אמירה לעכו"ם באיסור דאורייתא רק לצורך מצוות ארץ ישראל (ראה רמב"ן שבת קל: "דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ קדושה", ובשו"ת יביע אומר ח"ג או"ח סי' כג הוסיף "נמצא שמצות יישוב א"י חמורה משאר מצות").

ומותרת אמירה לעכו"ם באיסור דרבנן רק לצורך מצוות מילה.

דעת הבה"ג המובא בתוספות שמותרת אמירה לעכו"ם באיסור תורה לצורך מילה. ע"כ תמצית דברי התוספות.  

נחלקו הראשונים אם ריבוי בשיעורים אסור מדאורייתא או מדרבנן. דעת התוספות (מנחות סד. ד"ה שתים) שריבוי בשיעורים אסור מדרבנן. ודעת הר"ן (על הרי"ף ביצה יז.) שריבוי בשיעורים אסור מדאורייתא.

[במנחת אשר שבת (סי' פ) ביאר שיסוד המחלוקת הוא האם האיסור מתייחס לכל שיעור ושיעור או שאין האיסור מתייחס לכל שיעור ושיעור אלא לכלל המלאכה ע"ש, ואכמ"ל].

יש מקום ספק בדעת התוספות אצלנו אם הם סבורים שריבוי בשיעורים איסורו מדאורייתא או מדרבנן (כמו התוספות במנחות).

לאחר שתוספות הביאו את דעת הבה"ג שמותר לחלל שבת על ידי ישראל בריבוי שיעורים באיסור תורה לצורך מילה כתבו:

"ונראה דלא יתכן לומר דנחים ליה ע"י ישראל דע"י ישראל היה אסור להרבות בשביל קטן כדאמר בפ"ק דחולין (ד' טו:) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל ע"י עובד כוכבים ניחא דשרי להרבות".    

ביאר הרש"ש שתוספות כאן סבורים שריבוי בשיעורים אסור מדאורייתא. ולכן הוכיחו מהמבשל לחולה שאסור לבריא שמא ירבה בשבילו, שמדובר באיסור תורה. שאם היה איסור דרבנן לא היינו אוסרים שמא ירבה בשבילו, שהרי זה גזירה לגזירה. ומכיוון שמדובר באיסור תורה לא יתכן לומר כדברי הבה"ג שמותר לישראל להרבות בשיעורים לצורך מצות מילה (וצריך לומר שהבה"ג סבור שריבוי בשיעורים אסור מדרבנן). ומה שמותר לדעת התוספות לומר לנכרי להרבות בשיעורים הוא משום שזה היתר גמור לומר לנכרי לעשות עבור חולה. ואם כן כמו שביום טוב מותר להרבות בשיעורים, וביאר הר"ן הטעם משום שביום טוב זה היתר גמור לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, וממילא מותר להרבות בשיעורים, הוא הדין שנכרי העושה בשבת עבור חולה זה היתר גמור ומותר להרבות בשיעורים.

ובהמשך כתבו התוספות:

"ושמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפילו ע"י עובד כוכבים אסור להרבות והא דתנן בפ"ב דביצה (דף כא:) לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראויין לשתיה ואמרי' נמי בגמרא דביצה (ד' יז.) ממלאה אשה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכן ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד משום שמחת יום טוב התירו חכמים להרבות".

ביאר הרש"ש שתוספות באים לומר שאין הכרח לומר שמותר להרבות בשיעור כאשר המלאכה מותרת, כסברת הר"ן שביום טוב מותר להרבות בשיעורים משום שהמלאכה היא היתר גמור. אלא גם בדין של מילה וגם ביום טוב התירו חכמים להרבות בשיעורים רק לצורך מצווה. מותר על ידי נכרי לצורך מצות מילה, וביום טוב מותר משום שמחת יום טוב.

לפי הרש"ש יוצא שתוספות כאן סותרים את התוספות במנחות שכתבו שלהרבות בשיעורים זה איסור דרבנן. על זה כתב הרש"ש שמצינו במקומות רבים שתוספות סותרים את עצמם (נראה שהביאור הוא משום שלא מדובר על כותב אחד אלא על כמה בעלי התוספות, ולכן יש סתירות רבות).

בשיעורי רבי שמואל (אות קטו) כתב שיותר ברור פירושו של המהרש"א שהתוספות כאן כשיטתם במסכת מנחות שריבוי שיעורים הוא איסור דרבנן. וכתב ר' שמואל שמשתי סיבות הבין כן המהרש"א בדעת התוספות:

א.    אם ריבוי שיעורים היה איסור דאורייתא לא היינו מתירים לגוי להרבות בשיעורים (ולא ניחא ליה בתירוצו של הרש"ש (שמלאכת הגוי לחולה בשבת היא היתר גמור), שיש לומר שכיון שאצל ישראל באופן הזה הוא איסור דאורייתא ממילא כשעושה על ידי עכו"ם יש בזה איסור שבות אפילו במקום מצוה.

ב.     התוספות כתבו שמותר להרבות בשיעורים ביום טוב משום שמחת יום טוב. אם ריבוי שיעורים היה איסור דאורייתא לא היינו מתירים איסור דאורייתא משום שמחת יום טוב.

ולא הבנתי את דברי ר' שמואל. כוונת הרש"ש ברורה, שריבוי שיעורים הוא מותר מדאורייתא אם המלאכה היא היתר גמור. ולכן ריבוי מלאכה ביום טוב מותרת מהתורה. אלא שמדרבנן אסור אלא אם כן יש צורך מצוה כמו לצורך מילה, או עבור שמחת יום טוב (אפילו קצת שמחה, ראה סוף דברי הרש"ש).

אגב, אציין שלא ברור לי מדוע היה פשוט לר' שמואל בדעת המהרש"א שתוספות סבורים שריבוי שיעורים היא איסור דרבנן, ואכמ"ל.    

איך התירו ריבוי בשיעורים על ידי גויים אם ריבוי שיעורים אסור מהתורה?

גיטין ח: תוספות ד"ה אע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן

בגמרא בעירובין (סח.) שהובא על ידי התוספות (שם) למדנו: "ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה, אמר להו רבא: נישיילה לאימיה, אי צריכא - נחים ליה נכרי אגב אימיה". כלומר שהתירו ריבוי בשיעורים לצורך מצות מילה.

נחלקו הראשונים אם ריבוי בשיעורים אסור מדאורייתא או מדרבנן. דעת התוספות (מנחות סד. ד"ה שתים) שריבוי בשיעורים אסור מדרבנן. ודעת הר"ן (על הרי"ף ביצה יז.) שריבוי בשיעורים אסור מדאורייתא.

דעת הרש"ש שהתוספות אצלנו סבור שריבוי שיעורים איסורו מדאורייתא.

[במנחת אשר שבת (סי' פ) ביאר שיסוד המחלוקת הוא האם האיסור מתייחס לכל שיעור ושיעור או שאין האיסור מתייחס לכל שיעור ושיעור אלא לכלל המלאכה ע"ש, ואכמ"ל].

ויש לשאול לפי השיטות שריבוי שיעורים איסורו מדאורייתא, איך התירו אמירה לנכרי בריבוי שיעורים. הרי לא התירו (לרוב שיטות הראשונים) אמירה לנכרי בדאורייתא?

כמה תירוצים מצינו לשאלה זאת:

א.    רבי עקיבא איגר (עירובין סח.) תירץ: אין כוונת הגמרא שיאמר לנכרי למלא מים גם עבור התינוק, אלא יאמרו לו לחמם מים לאמא, וממילא הנכרי מעצמו ימלא את הקדרה מים, ויהיה גם עבור התינוק. צ"ע קצת שאם כן אולי הגוי לא יחמם מספיק מים, ואז לא יוכלו למול את התינוק, והדברים חידוש להעמיד כך את הגמרא.

ב.     הרש"ש כאן מתרץ: כיון שהיתר גמור הוא לגוי לעשות מלאכה לצורך חולה, הרי זה דומה לדברי הר"ן (על הרי"ף ביצה יז.) בטעם שמותר ביום טוב להרבות בשיעורים, הואיל שלצורך אוכל נפש היתר גמור הוא ביום טוב.  

יש קצת קושי בתירוץ זה, וכפי שכתב בשיעורי רבי שמואל (קטו) שיש לומר שכיון שאצל ישראל באופן הזה הוא איסור דאורייתא, ממילא כשעושה על ידי עכו"ם יש בזה איסור שבות אפילו במקום מצוה.  

ג.      חתם סופר (גיטין ח:): אף שריבוי בשיעור אסור מדאורייתא, אין זה נחשב אלא חצי שיעור באיכות המלאכה (אף על גב שבכמות המלאכה הוא מרבה בשיעור מכל מקום לענין איכות המלאכה זה כעין חצי בישול וחצי קצירה וכדומה), ומשום כן הקילו בריבוי שיעור באמירה לנכרי, וסיים "וצ"ע". עכ"ל.  

ד.     הקובץ שעורים ביצה (יז. אות מט) ביאר שבאמירה לנכרי יש שני איסורים:

א) מדרבנן יש שליחות לנכרי לחומרא, והמלאכה שעושה הנכרי, נחשבת כעשיית הישראל מטעם שליחות, ומטעם זה, אפילו אמר לנכרי בחול שיעשה לו מלאכה בשבת, גם כן אסור.

 ב) האמירה עצמה אסורה, ומשום כן אם יצוה לנכרי בשבת שיעשה לו מלאכה בחול, גם כן אסור, ואם מצוהו בשבת לעשות בשבת, יש בזה שני איסורים.

אם כן האיסור של ריבוי בשיעור, הוא איסור על המלאכה שנעשתה בשליחות הישראל, שנתבשלו מים יותר מצורך היולדת. אבל באמירה עצמה אין בה רבוי בשיעור כלל, שכאשר מצוה את הגוי להעמיד את הקדירה על האש, האמירה מותרת.

וזהו החילוק, בין חימום מים אגב אימו ובין סתם חימום מים. כאשר מצוה גוי סתם לחמם מים, יש בזה שני איסורים, איסור האמירה ואיסור המלאכה, אבל חימום מים אגב אימו, אין בו אלא איסור המלאכה ולא איסור האמירה, ומשום כך מאכילים לו את האיסור הקל, וצריך לעשות באופן שיתמעט האיסור, משני איסורים לאיסור אחד.

צ"ע קצת בדברי הקובץ שיעורים, שהסביר את הצורך באמירה לנכרי לחמם מים אגב האמא דווקא, משום 'הקל הקל תחילה', שהרי סוף סוף יש כאן איסור אמירה לעכו"ם באיסור תורה ואיך התירו אמירה לעכו"ם בדאורייתא?

[ומה שהשווה הקובץ שיעורים את ענייננו לדין של הקל הקל תחילה לא ברור לי כוונתו, שהרי שהקל הקל תחילה עניינו שלכתחילה יש להעדיף את האיסור הקל אם אפשר, ואם אי אפשר עושים את האיסור החמור. אינני יודע אם בענייננו הקובץ שיעורים רוצה לומר שרק לכתחילה יש להעדיף לחמם על ידי האמא אך אם אי אפשר, יהיה מותר לומר לגוי לחמם עבור התינוק, או שלא נתיר אמירה לגוי לחמם מים עבור התינוק, והקובץ שיעורים רק רצה לומר שאמירה לעכו"ם שיש בו בעיה אחת קלה יותר מאמירה עם שתי בעיות, וחכמים התירו רק אמירה עם בעיה אחת].

במנחת אשר שמות (סי' כז אות ב) חלק על עצם הגדרתו של הקובץ שיעורים, וז"ל:  

"וכבר כתבו האחרונים (אבני נזר או"ח סי' תקכ"ו אות י"א, קובץ שיעורים ביצה אות מ"ט) דאמירה לנכרי תרתי אית בה, שליחות במלאכה, ואיסור שבות בעצם האמירה, ויש בהם נפקותא להלכה, דהאומר לנכרי בערב שבת לעשות מלאכה בשבת אין בו איסור מצד עצם האמירה אך יש בו איסור מצד השליחות, ומאידך גיסא המצווה לנכרי בשבת לעשות מלאכה במוצ"ש [דאסור, כמבואר ברדב"ז ח"ב סי' תרפ"ד] אין בו איסור מצד השליחות כיון דהמלאכה נעשית במוצ"ש ומלאכת היתר היא, אך מ"מ אסור מצד עצם ה"אמירה לנכרי" דאסור, משום ממצוא חפצך וכו', וכ"כ הרדב"ז שם להדיא.

אך לדידי נראה טפי דאין בזה שני דינים אלא דין אחד מורכב, דאסרו חכמים אמירה לנכרי מחשש שמא תהיה השבת קלה בעיניו ויכשל בעשיית מלאכה בעצמו, ומשום כך החמירו לאסור אמירה לנכרי בכל ענין שיש בו נגיעה לחילול שבת, בין אם אומר לנכרי בע"ש לעשות מלאכה ובין אם אומר לו בשבת לעשות מלאכה במוצ"ש, דכל שיש בו נגיעת מלאכה בשבת גזרו לאסור.

ובאמת אין נראה לפרש דאיסור אמירה לנכרי משום שליחות ממש היא, דהלא אף בנכרי העושה על דעת ישראל יש איסור אף דלא נצטווה להדיא ע"י ישראל לעשות מלאכה, ובשו"ת צמח צדק (או"ח סי' ל') כבר הוכיח מזה דאין לפרש איסור אמירה לנכרי משום דין שליחות, וכ"כ גם באבנ"ז (או"ח סימן ת"א), עי"ש.

ונראה דאף כוונת רש"י והאחרונים אינה דאמירה לנכרי אסורה משום דין השליחות, אלא דאסרו חז"ל משום דנראה כשליחו, וגזרו שאם יעשה מלאכה ע"י שליחו תהיה השבת קלה בעיניו ויבוא לעשות מלאכה בעצמו, ואין זה משום דין שליחות, אלא שאסרו את המציאות של עשיית מלאכה ע"י שליח גוי, ומ"מ אין כוונתם לדין שליחות ממש.

ויתירא מזו נלענ"ד, דכל עיקר דברי רש"י שיש שליחות לנכרי לחומרא, אינם חידוש כללי בדיני שליחות לנכרי, אלא כל כוונתו לעצם החומרא דאמירה לנכרי שבות, וזהו שתיקנו חכמים דאף דאין שליחות לנכרי מ"מ אסרו אמירה לנכרי משום דמ"מ שליחו הוא, ולדעת רוב הראשונים אמירה לנכרי אסורה אף בשאר איסורי תורה, וזה גם כוונת הגמ' דאמירה לנכרי שבות משום דלחומרא יש שליחות לנכרי, ור"ל דבגזירה זו החמירו חכמים לאסור שליחות נכרי בעבירה.

ואף שהדברים מחודשים, באמת כך נראה פשטותם, דאל"כ תימה היא לומר דאף דמה"ת אין שליחות לגוי תיקנו דלחומרא יש שליחות, דמהי"ת לחלק בין חומרא לקולא בדין כללי שבתורה, וע"כ דאין הכוונה אלא לגוף האיסור דאמירה לנכרי. [וע"ע באור שמח (פ"ה ממלוה ולוה ה"ד) מש"כ בזה ולא נתפניתי להאריך].

ודו"ק בזה היטב".

עכ"ל המנחת אשר.