"ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (שמות כב,ל). '"לכלב תשליכון אותו" … ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא); אמר הקב”ה: תן לו שכרו. והלא דברים קל וחומר, ומה אם חיה כך, אדם לא כל שכן שאינו מקפח שכרו?!' וכו' (מכילתא). התורה מסמיכה בין "ואנשי קודש תהיון לי" ל"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", כרמז שבמיוחד בדברים המשותפים לאדם ולחיה, שזהו אוכל ומין, על האדם להראות במיוחד שהוא אינו חיה אלא אדם, שזהו להיות אנשי קודש (כמו שהסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אולי לכן מסיים ב"לכלב תשליכון אתו", שאם בחיה יכול להתגלות לפעמים מעלה, שלכן על זה קיבלו הכלבים שכר, אז ק"ו שעל האדם להתנהג בקדושה גדולה כדי להוכיח שהוא אדם בעל מדרגת קדושה ולא חיה. בפרט שכרומז שהאדם כיון שהוא בעל דעה, אז אם אינו מתנהג בקדושה אלא משחית דרכו הוא נעשה בכך גרוע מחיה; שכמה שיש יותר יכולת להתעלות כך יש יותר כח גם ליפול. לכן זה התגלה בשכר לכלב שהוא על הנעשה ביציאת מצרים, שבנ"י יצאו ממצרים הטמאה כדי להתקדש ולהיות עבדי ה', שכך יש לזכור עד להיכן יכולים להתדרדר, כמו שהיו המצרים רעים לעומת בנ"י הקדושים, ובנ"י הושפעו מהמצרים עד שכמעט הגיעו לשער ה-נ' בטומאה, ולכן זה הדגשה כמה יש להזהר ולשמור על קדושה. וזה גם מתבטא בכלב בגילוי שנעשה ביציאת מצרים, כיון שיש עוד שכר לכלב על מה שעשה ביציאת מצרים, שזהו שעל אף היותו עז פנים הוא זוכה לומר שירה: 'רבי ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא היה מתענה שמונים וחמש תעניות. אמר: כלבים שכתוב בהם: "והכלבים עזי נפש", יזכו לומר שירה זו: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו”?! נענה אותו מלאך מן השמים ואמר: ישעיה, עד מתי אתה מתענה על אותו דבר? גזירה היא מלפני הקב"ה מיום שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום בריה שבעולם, אלא בשביל שאתה תלמידו של חכם גדול לכך זקקו לי מן השמים ושלחוני אליך. ואמר: כלבים כתיב בהן: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות' (ילקו"ש; רמז קפז). שכך רמז שאדם יכול להיות מקולקל ועז פנים, או להיות מתוקן ולומר שירה ולהתקדש כעין שמצואת הכלב מכינים ס"ת ותפילין קדושים (שזכו בשל שלא נבחו, כמו שזכו בשל כך לקבל את הטריפות); זה גם מרמז שלהתקדש אפשר רק ע"י חיבור לתו"מ, ובמיוחד בלימוד תורה (שזהו שמכינים ס”ת מצואת הכלב כשכרו, וכאן מוזכר שכרו הנוסף בהקשר להיותנו אנשי קודש): 'ת"ר: (דברים יא, יח) "ושמתם" – סם תם, נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת"; ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' "לפתח חטאת רובץ”' וכו' (קידושין ל,ב). גם נראה שרמזו בטריפה לכלב, שטריפה זו בהמה שעומדת למות, וזה מתגלה בכלב שמצואתו עושים ס”ת, כרמז שהחיים האמיתים או המוות האמיתי זה תלוי בגילוי של קדושה (להיות אנשי קודש): '(קהלת ט, ה) "כי החיים יודעים שימותו", אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים, שנאמר (שמואל ב כג, כ) "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג". "בן איש חי", אטו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא בן איש חי, שאפי' במיתתו קרוי חי. "רב פעלים מקבצאל" שריבה וקבץ פועלים לתורה … "והמתים אינם יודעים מאומה" אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים, שנאמר (יחזקאל כא, ל) "ואתה חלל רשע נשיא ישראל". ואי בעית אימא מהכא: (דברים יז, ו) "על פי שנים עדים או (על פי) שלשה עדים יומת המת", חי הוא! אלא המת מעיקרא' (ברכות יח,א-ב). גם נראה שנאמר להיות אנשי קודש בסמוך להשלכת הטריפה לכלבים, כגילוי שיש להתקדש במיוחד באוכל ובמין. שאי אכילתנו את הטריפה והשלכתה לאכילת הכלב מבטאת דגש על התקדשות באכילה; ועל הכלבים נאמר: 'ת"ר: כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר, כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר. וה"מ דלית בהו נקבה' (ב”ק ס,ב). 'וה"מ דלית בהו נקבה - דהתם משום נקבה הוא דעבדי' (רש”י). שכך רמז שאנשי קודש זה בעיקר בשמירה מיצר זימה, כעין הכלב שפועל בגלל שיש לידו כלבה (נקבה) שאז שמח בגלל הנקבה ולא על אליהו הנביא, כעין רמז שבזימה יכול להתדרדר, שידבק וישמח (שהשמחה מראה שזהו דבר עמוק ביותר שחל בו) בטומאה, או ששומר ונמנע מזה, ומתקדש באישות בטהרה, שאז מתגלה קדושה גדולה עד כדי גילוי אליהו הנביא (שהוא קשור גם לגאולה, שהקדושה תתגלה בכל העולם). נראה גם שהשכר לכלבים זה על שלא נבחו, שזה כרמז על שמירת הדיבור שבו יכול האדם להתקדש, כמו שמובא: "מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב. נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" וגו' (תהלים לד,יג-יד). 'ד"א: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע". הה"ד (תהלים לד, יג): "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים". מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: מאן בעי למזבן סם חיים. אודקין עליה. ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה, שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים; א"ל: תא סק להכא זבון לי. א"ל: לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך. אטרח עליה. סליק לגביה, הוציא לו ספר תהלים, הראה לו פסוק "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים", מה כתיב בתריה (יד): "נצור לשונך מרע" (טו) "סור מרע ועשה טוב". א"ר ינאי: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא, כג): "שֹׁמֵר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים". לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "זאת תהיה תורת הַמְּצֹרָע", תורת המוציא שם רע' (ויק”ר טז,ב). כמו שהסביר מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א ('בארץ לא זרועה' עמ' 398. ע”פ הרד”ל) שר' ינאי חשב ש"מי האיש החפץ חיים" וגו' כולל גם את ההמשך בפס' שם, שאומרים לשמור את כל התורה; בא הרוכל וחידש לר' ינאי ששמירת כל התורה תלויה בשמירת הדיבור. לכן מובן גם לענייננו ש"ואנשי קודש תהיון לי” קשור במיוחד בשמירת הדיבור (ובפרט שזהו מעלת האדם – מדבר, כך שיש בזה את בסיס גילוי האדם בעולם), ולכן נסמך לשכר לכלבים שלא נבחו אלא שמרו על פיהם.