"ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך" (שמות כג,כה). 'מצות עשה ה - לעבוד ה' יתברך בתפילה בכל יום. הוא שצונו לעבדו; וכבר נכפל זה הצווי פעמים, באמרו "ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כג, כה), ואמר "ואותו תעבודו" (דברים יג, ה). ואף על פי שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים, כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי (דברים יא, יג): "ולעבדו זו תפלה"' וכו' (ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה ה). וכן הביא ביד החזקה: 'מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם את ה' אלקיכם", מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם"; אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה' (הל' תפילה א,א). הרמב"ם מביא מהפס' כאן שיש מצוה להתפלל בכל יום (אמנם הרמב"ן חולק עליו). מדוע דווקא כאן בפרשת משפטים נאמר הציווי על התפילה ולא במקום אחר (לדוגמה יחד עם ענייני קרבנות, שהתפילות קשורות בשורשם לקרבנות [שזה חיבור לה'], שלכן חז"ל תיקנו תפילות כנגד הקרבנות. או בהקשר למשכן, שהכיוון לתפילה הוא לירושלים וכדו')? בפשטות נראה שבא לומר שע"י התפילה מבטל גזרות קשות ורעות ממנו, וכך לא מגיע למקרים של נזק כעין אותם המופיעים בפרשת משפטים (ובכלל בדיני משפט), שזהו המשך הפס': “וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך", שע”י התפילה ינתן לך טוב וימנע ממך רע. אולי גם בא לרמז שהנחש הקדמוני רצה להזיק לאדם הראשון כדי לקחת את אשתו ('"ואיבה אשית" – אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה' וכו' [בראשית ג,טו; רש"י]); ועונשו של הנחש היה "ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג,יד), שלכאורה זה לא עונש אלא זכות – שתמיד יש לו מזון! עונה רבי שמחה מפשיסחא שזהו העונש הגדול ביותר, הריחוק מה', שכביכול אומר לו הקב"ה שיקבל מזון כל הזמן ובלבד שלא יבוא לבקש על מזונו, שלא יבוא להתפלל לפניו, שזהו העונש הכי גדול, שנזרק מלפני הקב”ה, שה' לא רוצה לשמעו כלל; שלא כאדם שמתפלל לה' שזהו דבר גדול ביותר (ראה 'צמאה נפשי' עמ' 56, למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). לכן נאמרה מצוות התפלה במקום של משפטים – נזיקין, לרמז שהנזקים והקשיים, ובכלל כל צרכיך גורמים לך להתפלל לה' שזהו דבר גדול שה' עושה לנו ויש לשמוח על כך, וממילא להתפלל לה' על כל דבר בשמחה על הזכות שיש לנו שאנו יכולים להתפלל לפניו, וכן לדעת שיש צרות קשיים וצרכים כדי שנתפלל לה' (ראה ב'הגלות והגאולה' עמ' 292-293, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, וב'צמאה נפשי' שער ב'). והנזקים (שזהו הנאמר פרשתנו) גם מרמזים על הנחש שהוא החיה המזיקה המצויה, שלכן היא החיה שמובאת כחיה רעה שפוגשת את האדם בתפילתו ('ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק'. משנה ברכות ה,א), שכך מרמזת התורה על שצרכינו והעובר עלינו מושכים אותנו לתפילה, וזהו חסד גדול ויש לשמוח שזכינו לזה (כמתגלה מעונש הנחש). וכן כרמז לזמן צרות שאז יש חובה מיוחדת גדולה יותר להתפלל לה': 'מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות”. כלומר: כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו' (רמב"ם; הל' תעניות א,א). אולי תחילת הפרשה זה עבד עברי, כרמז שאנו עבדי ה' (וכן נאמר בפרשתנו: “ואנשי קדש תהיון לי” [שמות כב,ל]), שזה בא לרמז שה' שומע במיוחד את תפילת הצדיק הדבק בו; וזה גם קשור לכלל הפרשה שמלאה במצוות שמתעסקות בכל החיים אפילו בין אדם לחברו, שזה כעין רמז שהמצוות מלוות את האדם בכל דרכיו, כדי לקדש את העולם כגילוי הצדיק. ומתוך כך גם מרמז שהאדם אמנם מתפלל על צרכיו, אולם עליו לדעת שהתפילה מעלתה האמיתית היא כדי לקדש את העולם בכך – בחיבור העולם כולו לה' (כמו שמתגלה בעבד ה', שפועל למען שם ה' במציאות), שלזה יש לכוון את התפילה ולא כהנאה לצרכיו (שכאשר מתפלל על צרכיו לה' מכוון את העולם לה', שממליך את ה' על העולם, שמראה שה' הוא ששולט על העולם שלכן מבקש ממנו, וממילא יש בזה גילוי שם ה'). אולי בענייני משפט יש ריב בין אנשים, עד שהדיין פוסק מה לעשות ע"פ התורה, ובכך מבטל את העוינות ומביא שלום ביניהם; שזה דבר חשוב בתפילה – האחדות, שקבלת התפילה נעשית ע"י חיבור – מניין אנשים: 'דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי: מאי דכתיב (תהלים סט, יד) "ואני תפלתי לך ה' עת רצון”. אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין ... תניא נמי הכי: רבי נתן אומר: מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים? שנאמר "הן א'ל כביר ולא ימאס", וכתיב "פדה בשלום נפשי מקרב לי" וגו'' (ברכות ז,ב-ח,א). (וכן אנו נוהגים לפני התפילה לומר שאנו מקבלים על עצמו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שזה דבר חשוב בשביל קבלת התפילה). אולי אפשר שתחילת הפרשה מחברת לסיני ('"ואלה המשפטים" – כל מקום שנא' "אלה", פסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני' (רש"י; שמות כא,א), וכן סוף הפרשה מספרת על מתן תורה, כך שעטוף במעמד גבוה של קדושה. שזה כבא לרמז על אדם שמתפלל על ישראל לבטל מהם גזרות רעות (כעין ענייני משפט, שזה נזקים; וכן בשמים יש עניין משפט – דין על ישראל), מעלתו גדולה מאוד, כמו שאומר המסילת ישרים: 'וכבר אז"ל (יומא ע"ז) על הפסוק: "ואני באתי בדבריך", שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל; וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל. כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה' וכו' (מסילת ישרים, יט).