"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי ... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו. ועשו ארון עצי שטים ... ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך. ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. ועשית שלחן עצי שטים ... ועשית מנרת זהב טהור ... וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" (שמות כה). בתחילת פרשתנו מביאה התורה ציווי על המשכן, הארון, השולחן והמנורה. בפרק ל' מביאה התורה את הציווי על מזבח הקטורת. מקום הארון הוא בקה"ק, ואילו השולחן המנורה ומזבח הקטורת מקומם בקודש. נראה שזה בא כך כנגד שהמשכן (והמקדש לאחריו) בא כתיקון ממעשה העגל, שלכן הצטוו על המשכן (לדעת רש"י וחלק מחז"ל) רק לאחר הסליחה על מעשה העגל, שבא להשרות את השכינה גם במעמדנו שלאחר החטא (ראה ב'תורת המקרא' פרשת "תרומה", את הסברו של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). בחז"ל מובא שהמשכן מראה על כפרה למעשה העגל: 'דבר אחר: "משכן העדת", עדות לכל האמות שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל. כיצד? כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולמד עליהם סנגוריא, עד שנתרצה להם הקדוש ברוח הוא. אמר משה: רבונו של עולם, ומי מודיע לאמות שנתרצית? אמר לו: לך אמר להם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). לכך כתיב: "משכן העדת", שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל' (תנחומא "פקודי" סימן ב). לכן נראה שיש כרמז במשכן על הכפרה לעגל, שיש גילוי בקדושה ההיפך מחטא העגל. בחטא העגל חטאו בשלושת העברות החמורות, שמעבר לחטא הע"ז שבעגל הם גם חטאו בעריות ורצח: "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו). '"לצחק" - יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי"; ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", אף כאן נהרג חור' (רש"י). לכן כנגד זה יש בקודש שלושה כלים – מנורה שולחן ומזבח הזהב. לעומת זאת בקה"ק יש את הארון שבו הלוחות שנתנו בסיני, כרמז למשה שהיה בהר ואצלו לא היה כלל קשר לחטא, ודרכו נעשה כפרה – שביקש סליחה לישראל, וחיבר לקדושה גדולה וכך ניתן המשכן שבו היה כהמשך מתן תורה, שהשכינה עברה מסיני למשכן, ובו ה' נועד עם משה (ומצווהו לבנ"י). הארון היה עשוי משלושה ארונות זה בתוך זה, כעין כנגד שמשה עלה לסיני שלוש פעמים, וכך לבסוף משה ירד מסיני עם התורה לישראל, שכך בתוך הארון השלישי היו הלוחות שקיבל מסיני. והארון האמצעי היה מעץ (ולא זהב), כעין רמז לכיסוי לגמרי מהעגל (שהיה עשוי מזהב), שלא יהיה שום קשר, כיון שבו משה ביקש כפרה לישראל ממעשה העגל (שזה היה בפעם השניה שעלה), שיכופר זכר חטא העגל מישראל. לעומת זאת בקודש היו שלושה כלי קודש כנגד תיקון בקדושה ממה שהתגלה בפגם העגל. נראה שהשולחן כנגד השפיכות דמים שזה נובע מפירוד בין האנשים, לעומת זאת בשולחן יש את לחם הפנים שמתחלק בין הכוהנים, שזה מראה על חיבור בין אנשים. בנוסף, השולחן מרמז על שולחנו של האדם (שניהם שולחן עם אוכל), שיש בו כפרה בהכנסת האורחים, שבכך הוא כעין מזבח: ' ... פתח במזבח וסיים בשלחן, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' (חגיגה כז,א). 'שולחנו מכפר עליו - בהכנסת אורחין' (רש"י). כך שהגילוי כעין כלי מקדש (מזבח) בשולחן האדם נעשה ע"י הכנסת אורחים, שזה עשיה חיובית בין בני אדם, ההיפך הגמור ממעשה שפיכות הדמים שעשו בעגל, שזה כעין נרמז בשולחן לחם הפנים שהוא כעין שולחן. אולי בשולחן לחם הפנים שמים ששה לחמים בכל צד כרמז שחטאו בשעה השישית, שאז החלו לדרוש לעשות את העגל כשמשה לא חזר ביום הארבעים בשעה השישית (שבת פט,א). ועוד שתחילה פנו לחור והוא סירב, כך שאולי רצחו אותו בשעה השישית ולכן כנגד זה שמים שש בכל צד, כנגד שפנו לחור ואח"כ לאהרן שאותם משה השאיר לפניות העם ("והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אלהם" [שמות כד,יד]), ולכן זהו כעין שתי אפשרויות שהיו לפניותיהם ולכן כנגדם ששה בשתי מערכות, כנגד שחטאו בעגל גם ברציחת חור בשעה השישית וגם אז פנו לאהרן שיעשה להם את העגל, והוא ראה את חור שנרצח ולכן הסכים לעשות את העגל (סנהדרין ז,א). לכן זהו ששה לחמים בשתי מערכות, וסה"כ יוצא 12 כנגד שבטי ישראל כרמז לחיבור בני ישראל, היפך משפיכות הדמים שנעשה בחור. את לחמי הפנים מחליפים בשבת, כנגד שמתן תורה היה בשבת (שבת פו,ב), שמאז ספרו את ארבעים הימים וטעו כשמשה לא הגיע אז. אולי גם כרמז שבשבת נעשה חיבור בישראל, שאין מלאכות ועבודות ולכן אין קנאה ותחרות, וכך נעשה אחדות. (או שהשולחן כנגד גילוי עריות, כיון שאשה מכונה לחם: '"כי אם הלחם" - היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה' [רש"י; בראשית לט,ו], ולכן רומז בלחם הפנים כנגד שעשו גילוי עריות בעגל). במנורה יש נרות דולקים ולכן מרמז על אש, שזהו כגילוי קדושה מול העריות שחטאו בעגל, שיצר עריות כעין אש בוערת באדם ('כאש בנעורת' [סוטה מח,א]. 'ומבעיר את יצרו כאש בנעורת' [רש"י]). בנוסף, הנר רומז לנשמת אדם: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), והאישה שייכת לאדם משורש נשמתו (אולי גם נרות ואור המנורה מרמז על תורה: "כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג], כרמז שהשרוי בלא אשה שרוי 'בלא תורה' [יבמות סב,ב]). לכן המנורה עשויה מקשה אחת, כרמז שאיש ואשתו הם אחדות אחת; והמנורה דולקת בלילה כעין רמז לחיבור איש ואשתו. (או שהמנורה מרמזת בנרות על נשמת אדם, כרמז שמתקן את מה שחטאו ברצח, שהוציאו את נשמתו). במזבח הקטורת מקטירים לה', כעין מול הקרבת העולות וזבחים לע"ז שהקריבו בעגל (שמות לב,ה), שזהו תיקון לע"ז שעשו. קטורת מקטירים פעמיים ביום – בבוקר ובין הערבים, כעין כנגד שחטא העגל נעשה בשני שלבים, בין הערבים שאז נעשה העגל, ואהרן דחה אותם לבוקר, שלמחרת קמו ועבדו לעגל (שמות לב). להיכל נכנסו רק כהנים, כעין היפך ממעמד הר סיני שבאו גם ערב רב והם שהחטיאו בעגל ('"אלה אלהיך" - ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' [רש"י; שמות לב,ד]), בהיכל נכנסים רק הכהנים שהם משבט לוי שלא חטאו בעגל, ובפרט הכהנים שהם מזרע אהרן שפעל כדי לעכב את עשיית העגל (שמו"ר מא,ז) ולמנוע קטרוג חמור יותר מישראל (סנהדרין ז,א), כך שהם קשורים לתיקון מחטא העגל.