' ... יתבו תלתא יומא בתעניתא, בעו רחמי. נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה: אמת. אמר רבי חנינא: שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דע"ז, בהדי דקתפסי ליה אישתמיט ביניתא מיניה ואזל קליה בארבע מאה פרסי. אמרו: היכי ניעבד? דילמא משמיא מרחמי עליה. א"ל נביא: שדיוהו בדודא דאברא, וכסיוה באברא דשייף קליה, דכתיב (זכריה ה, ח) "ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת אל פיה". אמרי: הואיל ועת רצון הוא ניבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי, אימסר בידייהו. חבשוהו תלתא יומי, איבעו ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו. אמרו: היכי נעביד? ניבעי פלגא, פלגא מרקיעא לא יהבי! כחלינהו לעיניה, אהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה' (סנהדרין סד,א). אולי מה שהתענו שלושה ימים ולילות זה רומז שקצת קודם היה את מעשה פורים, שם התענו שלושה ימים ולילות ("לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום" [אסתר ד,טז]). ומעשה פורים נעשה בעקבות שחטאו שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ('שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן, שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג, לג) "כי לא ענה מלבו"' [מגילה יב,א]) לכן זה דומה בהקשרו (ע"ז) למה שכאן באו לבקש לבטל את יצר הע"ז. לכן זה מתגלה עם פתק שירד משמים שרשום בו 'אמת', לומר שכל מעשי ה' הם אמת, כמו שמה שנעשה להם בפורים זה מידה כנגד מידה על מה שעשו (שהשתחוו כלפי חוץ), שכל מעשי ה' הם אמת גמורה. לכן גם קשור לשערה שנתלשה לגור אריה של אש כעין רמז שבפורים זה נעשה ע"י אסתר שחיה עם אחשוורוש כמלכה, שבתאוותו רצה בה, וכן כשבאה לבקש שיבוא לסעודה ואח"כ שבקשה שיהרוג את המן זה היה בעקבות שרצה בה, שהתאווה לה; שלכן לא הרגה כשבאה אליו (שחששה שתהרג בשל הגעתה [אסתר ד,יא] וכן הסכים להרוג את המן), כיון שמצאה חן בעיניו: "ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עמדת בחצר נשאה חן בעיניו" (שם ה,ב). לכן נרמז בשיער כרמז לתאווה, ששיער באשה ערווה, ואריה ואש רומז לכח חזק (כעין אריה) של אש התאווה. והקול נשמע ארבע מאות פרסה שרומז לגודל א"י, שאחשוורוש לא הסכים שבנ"י יחזרו ויבנו את המקדש: '"ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" - חצי המלכות ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות. ומאי ניהו? בנין בית המקדש' (מגילה טו,ב). ('ולא דבר שחוצץ במלכות - בנין הבית שהוא באמצע של עולם כדאמרי' בסדר יומא (דף נד:) אבן שתיה שממנה נשתת העולם' [רש"י]). שזה בא יחד עם חזרה לארץ, שאז מקימים את המקדש (וכך יחד מתגלה קדושה בכל הארץ, וממנה לכל העולם), ולכן מתגלה בארבע מאות פרסה. שכל זה נעשה על רקע מעשה פורים שם קיבלנו את התורה מרצון, שלא כבמתן תורה שהיה בכפיה: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א). שקודם היה חיבור לתורה בגילוי של תורה שבאה בגילוי שם ה' גדול, שלכן היה כעין כפיה, שבמעמד הר סיני ראו את התגלות ה' הגדולה ולכן כעין שההר כפה אותם (שלא יכלו להתנגד מרוב שהיתה האמת ברורה להם), לכן החיבור היה מתוך גילוי ה' גדול, שכנגדו בא ביצה"ר (כמשקל נגדי) כח חזק, שזהו אריה של אש קדושה שיצא מקה"ק (וזהו אריה של אש כעין שראו את מלכות ה' [שאריה מסמל מלכות] בנתינת התורה, וזה היה עם גילוי ה' באש: "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד" [שמות יט,יח]), שהוא גרם שכנגדו יופיע כח חזק ליצה"ר. עכשיו כשקיבלו את התורה על עצמם מרצון, מתוך הסתר פנים (שהיה במעשה פורים), אז יכולים לגלות חיבור לתורה גם שלא בגילוי גדול כ"ך, ולכן גם כנגדו לא מתגלה הכח הגדול לע"ז; לכן נרמז שבמעשה שזה נעשה דווקא בכך. לכן גם שמו בדוד של עופרת וכיסו בעופרת, שהקול לא נשמע, כעין שעכשיו החיבור לשמים יורד, שזהו עופרת כרמז לעפר הארץ, שיורדים מחיבור לגילוי הקדושה הגדולה, ולא נשמע הקול – שכך בעקבות זה מפסיקה הנבואה, שמיעת קול ה' כביכול. אמנם זהו ירידה בגילוי קדושה אבל ראו שלא יכולים לעמוד בינתיים מול היצר, ולכן בינתיים (עד שהעולם יתוקן) ביטלו את גילוי הקדושה הגדולה. בעקבות זה גם באו לנסות לבטל את יצר העריות שגם הוא קשה וחוטאים בו רבים, וקשור על הדרך לביטול יצר הע"ז, כיון שהגיעו לע"ז בעקבות יצר העריות: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב), אלא שראו שאי אפשר לבטלו אלא רק להפחיתו. נראה שהתחילו באמירה מה גרם חטא הע"ז: 'ת"ש: (נחמיה ט, ד) "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלקיהם" מאי אמור? אמר רב יהודה ואיתימא ר' יונתן: בייא בייא, היינו דאחרביה לביתא, וקליא להיכלא, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו, ועדיין הוא מרקד בינן!' (סנהדרין סד,א). שאמרו ארבעה דברים שגרם, וכולם קשורים לקדושה (מקדש, היכל, צדיקים וא"י), כרמז לשם הויה (שהוא ארבע אותיות), שניתן לנו יצר הע"ז כדי להתמודד מולו ולקדש בכך את העולם בצורה גדולה ביותר (ואף כנגדו יש בקדושה גילוי שם ה' גדול ביותר [שלכן הע"ז כנגדו חזקה ביותר]), אלא שלא עמדו בזה וחטאו, ולכן העונש נעשה בארבעה דברים שבהם מגלים קדושה גדולה בעולם. אולי אפשר שצמו שלושה ימים, שזהו צום גדול של תשובה (כעין שמצאנו באסתר), וכן שלושה יממות כנגד שבאים לגלות עולם בצורה חדשה בקדושה ולכן כעין כנגד שלושה דברים עליהם עומד העולם בקדושה: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). ונפל פתק מהשמים שבו רשום אמת, שהוא שלוש אותיות כעין כנגד שלושת עמודי עולם, וזהו חותמו של ה', שזהו כגילוי שם ה' בעולם (כחותם שמוכיח על בעליו, שכך בעולם יש [בהסתר] שם ה' שמחיה את הכל, ועלינו לגלות ע"י תו"מ את שם ה' בעולם), ובזה רמז שרצונם ראוי – שיש בו אמת. ויצא גור אריה של אש מקה"ק, כעין ביטוי (ולא שממש היה שם) לגילוי כח הגדול של יצר הע"ז, שכביכול מתחרה ח"ו מול גילוי ה' הגדול שיש בקה"ק; וזהו אריה שהוא מלך החיות, כעין תחרות מי ימלוך, ושל אש שמבטא כח גדול וחזק כאש בוערת באדם וכן כעין מתחרה ח"ו מול ה' שמתגלה באש (ובפרט נאמר בפס' בהקשר לאיסור ע"ז: "השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלקיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלקיך. כי ה' אלקיך אש אכלה הוא א'ל קנא" [דברים ד,כג-כד]). כשתפסוהו נתלשה שערה, שזה כרמז שהמקור לע"ז בישראל הגיע בשל הרצון לעריות בפרהסיא (ובהקשר לזה הובא בגמ' הקטע הזה), שזהו רמז בכך ששער באשה ערווה, שלכן כשאשה נשואה יוצאת לרחוב (לפרהסיא) צריכה לכסות את ראשה, שזהו רמז שרצו להתיר עריות בפרהסיא. גם רומז בשערה כעין 'סערה', שהיצר של ע"ז היה גורם לאדם סערה של תאווה גדולה לעבוד ע"ז. אולי גם כרומז שהע"ז נבעה מתוך זה שבעומק ראו את גילוי ה' הקיים בכל דבר, ולכן חשו שיש בו אלוקות, וכך באו לעובדו, זה רמזו בשערה שאע"פ שהיא קטנה ודקה ביותר בכ"ז ה' דואג לה, שבכל שערה יש לה מעין ומידה שזה מראה על השגחת ה' בכל דבר, כעין הנאמר באיוב: 'אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב: אפילו השער שעליך, מעין עשיתי לו ומידה נתתי לו' וכו' (תנחומא "תזריע" סימן ו). ונשמע קולו ארבע מאות פרסה כרמז לא"י, שכאן במיוחד יש כח של ע"ז, לעומת חו"ל שהגוים עובדים רק כמסורת: 'דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן' (חולין יג,ב); שבאו לעקור את כח הע"ז ולכן זה גילוי שמתגלה בארץ. (אולי גם כרמז שזה דווקא בארץ, אבל בחו"ל עדיין יש לנו כעין גילוי ע"ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' [כתובות קי,ב]). וסגרוהו בדוד עופרת וסתמו בעופרת שלא ישמע קולו, כעין רמז שלא יקטרג על שכעין מבטלים מגילוי מצוות ל"ת (שמונעים את העמידה מול היצר), וזה בעופרת כעין רמז שמה שיראה לאנשים זה עפר – מציאות חומרית ולא יראו בה אלוהות (וכך לא יעבדו ע"ז). אולי אפשר שתלישת השערה רומזת לכך שבעקבות זה נפסקה הנבואה (כיון שירדו מהמדרגה הגבוהה של גילוי ה' שכנגד הע"ז), שזה נעשה בבית שני שהיה ראוי להיות הבית שלעתיד (שלכן בנו אותו כמשהו שבין בית ראשון לבית שלעתיד), לכן רמזו זאת בשיער כעין רמז לשמשון שנאמר עליו:  'כתיב (משלי ג) "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול", תרין אמורין, חד אמר: בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פסיעותיו כמצרעה לאשתאול. וחורנה אמר: בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו היו שערותיו מקישות כזוג וקולן הולך כמצרעה לאשתאול' (יר' סוטה פרק א הלכה ח). שמשון היה נדמה ליעקב כמשיח וזמנו כזמן הגאולה (ב"ר צח,יד), לכן רמזו על בית שני שהיה ראוי להיות הבית של זמן הגאולה וביאת המשיח כרמז בשמשון, ורמזו על הנבואה כמו שהיה מתנבא והיה גילוי קול בשערותיו, כך רמזו בתלישת שיער בגור אריה שנשמע קולו; וזה ארבע מאות פרסה כא"י, כרמז למרחק, שבשמשון היה מתגלה מרחק גדול בפסיעות בזמן שהתנבא. (אולי אפילו יותר מזה באו לרמז שבעקבות ביטול הע"ז ירדו ממדרגתם הגבוה בקדושה ולכן לא הצליחו להגיע לתיקון השלם בבית שני ולכן לא נעשתה אז הגאולה, כמו ששמשון לא נעשה המשיח).