"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא,א). 'דרש בר קפרא: מנא הא מילתא דאמרו רבנן: הוו מתונין בדין? דכתיב (שמות כ, כב) "לא תעלה במעלות", וסמיך ליה (שמות כא, א) "ואלה המשפטים"' (סנהדרין ז,ב). 'מתונים - רגילין בהמתנה כדי לעיין בה יפה קודם שתחתכוהו. במעלות - בחזקה ובמרוצה' (רש"י). 'ענין המתינות הוא העיון יפה בדין קודם שנפסק. וטעם הדרשה פירש״י דמפרש ולא תעלה במעלות בחזקה ובמהירות, עכ״ל. ולולא דבריו נראה לפרש משום דמי שאינו מתון בדין לעיין ולסבור סימן הוא ליהירות וגסות הרות שסומך על עצמו ודעתו במושכל ראשון יותר מדאי ואינו חושש שמא טועה הוא, וזה מרומז בלשון ולא תעלה במעלות – במעלות הרוח, ומייחס זה לדינים בסמיכות לפ׳ משפטים, ואפשר לכוין זה בלשון רש״י' (ת"ת). נראה שמקורו של רש"י הוא בתנחומא, שם נאמר: 'כדדרש בר קפרא: מנא הא מלתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין? שנאמר: "לא תעלה במעלת" וגו' (שמות כ, כג), וסמיך לה "ואלה המשפטים". ותנא: "אשר לא תגלה ערותך". וכי ערותן של כהנים מגלות היו? והלא כבר נאמר "ועשה להם מכנסי בד" (שמות כח, מב)! אלא לומר לך: כשם שהזהיר הקדוש ברוך הוא את הכהנים שלא יפסעו פסיעות גסות במקדש, כך הזהיר את הדינים שלא יפסעו פסיעות גסות בדין, שנאמר: "אשרו חמוץ" (ישעיה א, יז), אשרי הדין המחמיץ את דינו' (תנחומא "משפטים" סימן ו). הרי שחיברו זאת ללימוד שלא לפסוע פסיעה גסה, שזהו בחזקה ובמהירות. נראה מעבר לפשט כמו שמביא רש"י יש גם עומק שלמדו על קשר לעליה במזבח, שעולה במזבח לצורך עבודת ה', שדבקים בעבודת המקדש בה', שכך גם במשפט יש קשר לשכינה: 'ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם? שנאמר (תהלים פב, א) "בקרב אלקים ישפוט"' (ברכות ו,א). שהדין בישראל אינו סתם משפט כמו אצל הגוים אלא זה הבאת דבר ה' לעולם, ולכן יש בזה גילוי קשר לשכינה. לכן גם למדו מהפס' כאן שחובה לדון רק לפני ישראל (וכן שיש קשר לסמיכה שמעבירים סמכות המשך ממשה בסיני): 'ותניא היה ר"ט אומר: וכל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. דבר אחר: "לפניהם" ולא לפני הדיוטות' (גיטין פח,ב). 'אוגריאות - אסיפות כמו אוגר בקיץ (משלי י). לפניהם - קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר קודם מתן תורה, כדכתיב (שמות כד) "ואל משה אמר עלה" וגו'' וכו' (רש"י). כיון שזה קשור לגילוי שכינה, ששפיטת הדין אינה רק הוראת מעשה ע"פ ההיגיון והכללים שקיבלו עליהם האנשים כמו אצל הגוים, אלא יש גם גילוי שכינה עליהם. לכן גם למדו כאן שהמשפטים מחוברים למתן תורה בסיני: '"ואלה המשפטים". ר' ישמעאל אומר: "אלו" מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני' (מכילתא), שהמשפטים קשורים לגילוי תורה ושכינה בעולם. לכן צריך לדון במתינות ולברר היטב שלא יצא ח"ו תקלה שאז יש בזה משום פגיעה בגילוי שכינה בעולם. בנוסף, מי שממהר לפסוק בלי לברר היטב זה מראה על גאוה שיש בו, וכשלאדם יש גאוה השכינה מתרחקת ממנו: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א). ממילא בכך שיש בו גילוי גאוה הוא מתרחק מהשכינה וממילא מתרחק מגילוי משפט אמת, שזה דווקא בחיבור לשכינה (שאז, בריחוק מהשכינה, זהו כעין כמו שדן לפני גוים). אולי לכן גם למדו (באותה צורת לימוד של סמיכות למזבח): 'אמר ר' אליעזר: ומניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש? שנא' "לא תעלה במעלות", וסמיך ליה "ואלה המשפטים"' (סנהדרין שם). 'על ראשי עם קדש - שכשהיה המתורגמן דורש היו הציבור יושבין לארץ והמפסיע ביניהן לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן. וסמיך ליה ואלה המשפטים - כלומר אף לשופטים אני מזהיר' (רש"י). שהמתורגמן דורש והציבור ששומע את התורה מתקדש בחיבור לתורה, וזהו כעין שחל עליהם גילוי מזבח שמקשר שמים וארץ ומקדשו לה' ומביא גילוי שכינה ('ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו? שנאמר (שמות כ, כ) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"' [ברכות ו,א]) [וכן יש בזה משום גילוי כמזבח ע"י שהתורה מגינה כמזבח, כעין הנאמר על המעמיד דיין שאינו הגון במקום שיש ת"ח כאילו נטע אשירה אצל המזבח, והסביר רש"י: 'אצל מזבח - ות"ח מכפרין ומגינין כמזבח' (ברכות שם; רש"י ד"ה 'אצל')], לכן לא ראוי כעין לפסוע מעליהם שיש בזה גנאי לשכינה ואף נראה כגאוה (שהולך מעליהם), וכך גם הדין לדיין שלא יפסע מעליהם; כך שיש כאן בפס' רמז לפגיעה בגילוי שכינה (שנעשה גנאי לשכינה) וגאוה, שזה כמו שאמרנו נעשה במי שדן במהירות שיש בכך משום גאוה וגנאי לשכינה ולכן אינו ראוי. אולי אפשר שמובא במכילתא: 'רבי שמעון בן יוחי אומר: מה ראו דינין לקדום לכל מצות שבתורה? שכשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נתפסק להם הדין נעשה שלום ביניהם; וכן יתרו אומר למשה (שמות יח כג) "אם את הדבר הזה תעשה" וגו'' (מכילתא על הפס'), לכן כשממהר לפסוק את הדין זה נראה בעיני המתדיינים כעין שלא התייחס לדבריהם בכובד ראש הראוי אלא פעל מתוך מהירות וקלות דעת, וכתוצאה מזה לא יבוא שלום לאחר פסיקת הדין כי יחשבו שהדין אינו אמת בשלמות (שנפסק בלא בירור אמיתי), ממילא אין זהו פסיקת דין ראוי, שמטרתו הוא הבאת שלום בעולם.