'אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו' (אבות דר"נ נוסח ב, לא). מדוע אם יש לך נטיעה אז קודם תיטע אותה ורק אח"כ תלך להקביל פני המשיח? נראה שזה קשור להמשך: 'אם יאמרו לך הילדים: נלך ונבנה בית המקדש, אל תשמע להם; ואם יאמרו לך הזקנים: בוא ונסתור בית המקדש, שמע להם. מפני שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין. ראיה לדבר - רחבעם בן שלמה', שלא תמיד מה שנראה כחיסרון הוא באמת חיסרון, אלא לפעמים דווקא החיסרון הוא הבניין האמיתי; שכך גם בנטיעה מה שאתה מתעכב מלהקביל את פני המשיח אין זה חיסרון בחיזוק מעמדו, אלא להיפך זה עצמו חיזוק הגעתו ומעמדו. שכן מובא: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א), ממילא בזה שאתה מתעסק בנטיעות זה מכריז בקול על הגעת הקץ, זה נותן הוכחה ומכריז בקול על כך שהמשיח כבר מגיע, וזה מחזק את הופעתו של המשיח. משתי בחינות – גם מוכיח שהזמן אגיע ולכן זה כהכרזה שהנה המשיח בא (כעין כמו שיוצא להקביל את פניו), וכן עצם הנטיעה שקשורה לזמן הגאולה נותנת כח למשיח להופיע בעולם, שזהו כעין שסתירת זקנים זה בניין – זה מעשה התהליך בהקמת הבניין האמיתי. לכן הראיה היא מרחבעם בן שלמה, שזהו מלך מבית דוד, ששושלת בית דוד ממשיכה עד המשיח שהוא מבית דוד; ואצלו התגלה שבניין ילדים זה סתירה וסתירת זקנים זה בניין, שחשב שמחזק את מלכותו בכך שמכביד על העם (ע"פ עצת הילדים), ולא הפחית מהמיסים כעצת הזקנים (שהפחתה נראית כהפחתה מגילוי מלכותו שמטיל עולו על העם), ויצא מזה שהתפצלה הממלכה וירד כוחו; שכך גם במשיח אע"פ שבהקבלת פניו זהו חיזוק מעמדו ומלכותו, בכ"ז בהימנעות זמנית מללכת להקבילו בשביל הנטיעה (שיש בה כעין תוספת לרכושו של האדם הפרטי מישראל, כעין כנגד שטענו ישראל נגד רחבעם שהוא מכביד עליהם במיסים יותר מידי, שלכן רצו שיוריד במיסים, וממילא יישאר אצלם יותר רכוש), זהו המחזק האמיתי למלכותו של המשיח מבית דוד. נראה שעניין גאולה ונטיעה (מעבר לפס' ביחזקאל שרבי אבא מביא) נרמז בתורה בערלה, שם נרמז על מצוות נטיעות (שזה כחלק ממצוות ישוב א"י), כמו שדרשו חז"ל על הפס': "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט,כג). '"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר: "ונטעתם כל עץ מאכל". כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי? מה אני עומד מתייגע לאחרים, למחר אני מת!. אמר שלמה: "את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם" (קהל' ג יא)' וכו' (תנחומא "קדושים" סימן ח). שיש בזה תיקון העולם בצד הפיזי, שמקים עולם מלא ופורח, וכיון שזה מצווה אז מתגלה בזה קדושה בתיקון העולם הפיזי שעושה, וממילא זהו תיקון עולם בקדושה בצורה חזקה במיוחד; שזהו עניינו של המשיח – תיקון העולם. וזהו דבקות בה' בכך שמתקן את העולם ומביא לגילוי שם ה', לכן מסיים המדרש: 'אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: למדו ממני, כביכול אני צריך, שנאמר: "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם" (בראשית ב ח)' (שם), מעבר לפשט שזה כחיזוק לעשיה, רמזו כאן על דברי חז"ל שבנטיעות יש דבקות בה', ע"י שדבק בדרכי ה' (כמו שלמדו מהפס' הזה במ"ר): 'רבי יהודה ב"ר סימון פתח (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו" וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא?! אותו שכתוב בו (תהלים עז, כ): "בים דרכך ושבילך במים רבים", ואתה אומר "אחרי ה' תלכו"? "ובו תדבקון", וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה?! אותו שכתוב בו (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה", וכתיב (דניאל ז, ט): "כורסיה שביבין דינור", וכתיב (שם, י) "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי", ואתה אומר "ובו תדבקון"?! אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד "כי תבאו אל הארץ"' (ויק"ר כה,ג). לכן במעשה הנטיעות מביא להשראת שכינה בעולם (נראה שזה דווקא בא"י, שכאן מקום השכינה, והקדושה מתגלה בגשמי, ולכן בזה מתדמה לה' שנטע גן בעדן, שזה מקום קדוש), לכן זהו הבסיס למשיח שמתגלה בהקשר של גילוי שכינה בעולם; זהו שמתדמים לה' שנטע גן בעדן, שכך אנו פועלים להחזיר את העולם לקדושה שיתגלה בו גן עדן כמו שמופיע גבולותיו בתורה בגבולות א"י (ומכאן ישפיע קדושה לכל העולם). לכן נרמז דווקא במצוות ערלה, שערלה זהו כיסוי, ששם ה' מסתתר בעולם וע"י הנטיעות אנו מגלים את שם ה' בעולם, ואף רואים שהארץ נותנת פריה דווקא כשבנ"י בארץ, שבגלותנו הארץ הייתה שוממה, שזה זועק על השגחת ה' בעולם, ומביא לגילוי שם ה'; וכמו שבמצוות ערלה אנו מתרחקים מאכילתה, ואנו מראים בכך שכל הארץ של ה' שלכן אנו נמנעים מאכילה כדבר ה', זהו הסרת הערלה – הכיסוי של גילוי שם ה' בעולם, כך גם נעשה בנטיעות בא"י, בזה מגלים את שם ה' בעולם. מצוות ערלה היא שלוש שנים שלא לאכול, כעין כנגד שיש שלשה של אלפיים שנה של העולם כחולין המכוסה מגילוי שם ה': 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן' (ע"ז ט,א). אמנם באלפים שנה של ימות המשיח יכל לבא עוד בהתחלתו אם היו זוכים, אולם כיון שמראש נקבע שיכול לבא במשך אלפיים שנה אבל לא חייב לבא (עד זמנו שבעתה) ולא ברור מתי יבוא בהם, עד סופם, יש בזה גילוי של הסתר שם ה', שלא מתגלה בחוזק שחייב לראות את שם ה' ולכן כגילוי של חולין שה' נסתר בו (וכמו שבחולין אפשר לגלות בו את שם ה', כך בימות המשיח יכולים להביא את המשיח); ובכ"ז הוא חלק שלישי שיש בו זמן שעדיין לא הגיע, ולכן זהו כעין גילוי של הזמן השלישי – של השנה השלישית. ולאחריו זהו נטע רבעי, כמו שממשיך הפס': "ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה'" (ויקרא יט,כד), שזה כנגד מלכות ה' בשלמות, ששם ה' מתגלה בעולם, שמגיע בעקבות ביאת המשיח. וזה קשור לנטיעות, שבזה מגלה שכינה בעולם, ובכך מקדש את העולם להפוך מחולין לקדושה, שזהו ברמז שמגלה בעולם כולו להיות "קדש", ובכך ששם ה' יתגלה בעולם כולם ילכו ויפארו את ה' - "הלולים לה'".