בתהלים נאמרו עשרת המכות בשני פרקים, אולם הם נאמרו בסדר אחר מהנאמר בתורה (ואף לא מובאות כל המכות), ואף יש שונה ביניהם; בפרק ע”ח נאמר: "ויהפך לדם יאריהם ונזליהם בל ישתיון. ישלח בהם ערב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם. ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה. יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל. ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים. ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. יפלס נתיב לאפו לא חשך ממות נפשם וחיתם לדבר הסגיר. ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם" (תהלים עח, מד-נא). הרי שנאמרו בסדר הזה: דם, ערוב, צפרדע, ארבה, ברד, ארבה (או ברד, תלוי בפרשנים מהו "בחנמל" [רש”י – ארבה; מצודות - ברד]), ברד, דבר, בכורות. אולי הסדר הוא מהאדם עצמו והלאה, קודם דם כיון שבלי מים מתים מהר, אח"כ ערוב שהיה הורג בהם והיו צריכים להסתתר בשביל חייהם (ואם הסתתרו לא נפגעו לעומת מים שחייבים תמיד), אח"כ צפרדע שהיה נכנס להם למאכל – שצריך לאכול כדי לחיות, אח"כ הרס הצומח שממנו אוכלים לשרוד, ומובא ע”פ חשיבותם, שזה מתחיל בארבה שחיסל את התבואה שצריך ללחם, וממשיך בברד שהרס את הענבים ליין, ואח"כ הרס הפירות (בארבה או ברד), ואח"כ ברד שהרג את הבהמות (שהיו כאלוה ולכן לא אכלו מהם הרבה. או שמהצומח היו שמים ללפת את הלחם ולכן זה תמידי, לעומת בשר שלא אכלו כל ארוחה, ולכן נרמז בפריות אבל הכוונה לכל שמהצומח) ואח"כ דבר שהרג גם את החיות שזה חיה שגודלת בחוץ כך שפחות תחת ידם; ולבסוף בכורות שזה לא גופם ישיר אלא ילדיהם. ולא הביא כינים, שחין וחושך, כרמז שבכל אלו באה המכה בלי התראה; או שהביא דברים של קיום החיים (שזה שתיה ואכילה וסכנת חיים) והמשכם (בילדיהם), ואילו בשלושת אלו אין בהם משום קיום החיים אלא רק צער. וזה מתאים לפרק ע"ח שמדבר על לימוד לקח מהעבר, ומתקדם היסטורית ע"פ ההתקדמות במשך הזמן, וכך במכות הביא ע"פ כעין התקדמות מהקירבה והחשוב ביותר לאדם עצמו והלאה. בפרק ק"ה נאמר: “שלח חשך ויחשך ולא מרו את דברוו [דברו]. הפך את מימיהם לדם וימת את דגתם. שרץ ארצם צפרדעים בחדרי מלכיהם. אמר ויבא ערב כנים בכל גבולם. נתן גשמיהם ברד אש להבות בארצם. ויך גפנם ותאנתם וישבר עץ גבולם. אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר. ויאכל כל עשב בארצם ויאכל פרי אדמתם. ויך כל בכור בארצם ראשית לכל אונם" (תהלים קה, כח-לו). כך שהסדר הוא: חושך, דם, צפרדע, ערוב, כינים, ברד, ארבה, בכורות. אולי זה ע"פ החשיבות – חושך היה כדי שישראל יקחו את ממון מצרים, כך שזה קשור לגילוי ה' שזה הכי חשוב. אח"כ דם שזה ביאור שהיה אלוה שלהם (שזה היה הכי חשוב להם), אח"כ צפרדע שנכנסה בחדרי המלכים (שמודגש המלך אע"פ שהיה בכל מצרים כיון שהצפרדע עושה קולות ולכן מפריעה למלך לומר את פקודותיו, וכן זה ביזוי גדול שיש צפרדעים מקפצים בחדרי המלך), אח"כ ערוב וכינים שבכל מצרים הזיקו (גבולם) שזה בכל אנשי מצרים (וזה בדגש על כלל המצרים כיון שכולם נזהרים שלא להנזק מחיות רעות ושלא יהיו להם כינים; ומתחיל בערוב כיון שתמיד נזהרו מחיות רעות לעומת כינים שזה יותר נדיר). אח"כ ברד וארבה שמזיקים בשדות שמחוץ למקום מגוריהם (ונאמר ע”פ סדר הגעתם, שקודם ברד ואח”כ ארבה; וכן זה הסדר בהיזק, שמה שלא היכה הברד אכל הארבה). ולבסוף בכורות כרמז שמראש לא עמדו לצאת במכות הקודמות (שבאו כעונש) אלא רק במכת בכורות, כמו שה' רמז למשה מראש שזה הדבר שיצאו בו (שמות ד,כא-כג); וכך יצאו ממצרים החוצה, שזה רחוק אפילו משדותיהם. ולא מובאות מכות דבר ושחין, שזה בחלק של כלל המצרים - מקום מגוריהם, שבזה נאמרו כינים וערוב, ולכן להבדיל מדבר ושחין שהם מחלות שיוצאות מהחיה והאדם עצמם, הכינים והערוב הם חיות שבאו בצו ה', שבזה יותר מודגש שה' שולט וקובע לבריותיו מה לעשות, וכך גם עלינו ללכת אחר צו ה' ולקרוא בשמו בעולם, ולכן כעין דבר ושחין הוסתרו תחת כינים וערוב. זה מתאים לפרק ק"ה שמתחיל ב"הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" (פס' א), שכך במכות מביא ממעלת ה' ומטה, כעין גילוי שה' הוא השולט ומשפיע על הכל, מהחשוב והקרוב ועד המרוחק, ועלינו לקרוא בשמו בכל מקום. אולי הנאמר בפרקים זה כעין כרמז ע"פ הטעמים השונים שמובאים במדרש. פרק ע"ח כנגד הטעמים שבמדרש: 'אמר לו הקב"ה למשה: בדבר שנתגאה בו ואמר "לי יאורי", בו אתחיל פורענותא, דכתיב "וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור”. אחר דם צפרדעים, אמר הקב"ה: יבוא דבר שגדולו ומחיתו במים ויפרע ממצרים שביקשו לאבד אומה שעתידה לקבל תורה שהיא משולה למים, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים”. אחר זאת כנים, אמר הקב"ה: יבוא דבר שנברא מעפר ויפרע ממצרים שביקשו לאבד אומה משולה לעפר, שנאמר "ושמתי את זרעך כעפר הארץ”. אחר זאת ערוב, אמר הקב"ה: יבואו אריות נחשים ודובים ויפרעו ממצרים שביקשו לאבד אומה המשולה לחיות: "גור אריה יהודה", דן "יהי דן נחש עלי דרך", "בנימין זאב" וגו'. אחר זאת דבר, אמר הקב"ה: יבוא דבר שממית ויפרע ממצרים שביקשו לאבד אומה המוסרת עצמה למיתה על יחוד שמי, שנאמר "כי עליך הורגנו כל היום". אחר זאת שחין, "מלא חפניכם פיח כבשן", אמר הקב"ה: יבוא העולה מן הכבשן ויפרע ממצרים שביקשו לאבד אומה שמסרה עצמה למיתה, אברהם באור כשדים חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש. אחר זאת ברד, אמר הקב"ה: יבוא ברד שהוא לבן כשלג ויפרע ממצרים שביקשו לאבד אומה שאני עתיד להלבין עוונותיהם, שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". אחר זאת ארבה, אמר הקב"ה: יבוא ארבה שנקרא "חילי הגדול" ויפרע ממצרים שביקשו לאבד אומה שנקראו חיילות, שנאמר "והוצאתי את צבאותי". אחר זאת חשך, אמר הקב"ה: יבוא חשך שהוא מובדל מן האור ויפרע ממצרים שביקשו לאבד אומה המובדלת מן האומות. אחר זאת מכת בכורות, אמר הקב"ה: אני עובר בתוך מצרים בחצי הלילה ואפרע ממצרים שביקשו לאבד בני אברהם אוהבי שחלק לילה לאבד אויבי, שנאמר "ויחלק עליהם לילה”' וכו' (ילקו"ש; רמז קפב). שזה מרמז על היותנו עבדי ה'. שכך מתחיל בדם כנגד שמצרים פעלו נגד ישראל מגלי ה' בעולם, שהמצרים רצו שנהיה עבדים שלהם במקום של ה', ולכן התגלה כנגד מעלתו של פרעה שטען שהוא הבורא של היאור, שזהו במכת דם, כדי להדגיש שה' הוא האלקים (ולא פרעה), הוא ברא את העולם כדי שנעבדו ואנו צריכים להיות עבדיו. אח"כ ערוב כנגד שבנ"י כחיות שזה מרמז על גילויים של ישראל בעולם, שאנו פועלים לגילוי שם ה', שנוצרנו בצורה מיוחדת כדי לעבוד ולגלות את שם ה', וזה מתגלה במציאות שלנו בעולם (ולכן קודם דם כנגד בריאת העולם, ואז ערוב כנגד התגלותנו בעולם). ואז צפרדע כנגד שאנו נקבל את התורה, כיון שהיא מתאימה למהותנו (שנרמז קודם בחיות, שעל גבי זה אנו מקבלים את התורה, ולכן זה הבא אחריו; וכן מצד הזמנים קודם הופיע ישראל ורק אח”כ קיבלנו את התורה). בשלוב ישראל והתורה מתגלה שם ה' בעולם, שאנו נושאי שם ה' בעולם, אנו צבאותיו - חילותיו של ה', שזהו הגילוי שבארבה. אמנם יש לנו לפעמים שאנו נופלים בגילוי של שם ה' עלינו, אולם בעקבות תשובה ושמירת תו"מ ה' מוחל לנו ואנו חוזרים לגלות את שמו בעולם בגלוי (בנסתר תמיד ישראל נשארים ישראל), שזהו ברד שמלבין את עוונותינו שזה יהיה בשלמות לעתיד לבא, אבל גם כיום יש גילוי של כפרה ע”י תשובתו. (ולדעת מי שחנמל זה ארבה, בשלבי הטהרה יש כמה שלבים שאנו עוברים ומתעלים כל הזמן, ולכן נאמר שוב ארבה וברד, כרמז לעליה שמביאה ליותר ויותר התקדשות וכפרה). וכך מתעלים עד השיא שזהו מסירות נפש על שם ה', שזה נרמז בדבר, ולבסוף בכורות שמרמז על שלמות המעלה שמתדמים כאבות הקדושים. ולא נאמרו כינים שריבוי ישראל כעפר הארץ אינו מרמז על מעלתנו בחיבור לה' (אלא זהו ברכה לריבוי), ושחין שזה על שאנו אומה של מוסרי נפש זה כבר נרמז בדבר (ובשחין זה כלל ישראל שמוסרים כל אחד, ולכן זה כעין יותר חזק מזה שיש באומה שמסרו נפשם, וכן במכות זה בא לפניו כך שראוי להביאו קודם), וחושך שזהו שאנו מובדלים מהאומות זה כלול בערוב שמראה שיש בנו מעלה מיוחדת בגילוי ה' (וזה יותר מחודד, שיש בכל קבוצה מעלה מיוחדת בקשר שלנו לה'). וזה מתאים לפרק ע"ח שמביא את היסטורית ישראל, ולכן מדגיש מי אנו ומה מעלתנו. אולי הובאו בפרק דווקא שבע מכות (אם חנמל זה ברד), כרמז לשבוע הבריאה וכן זמן של שבוע שיש בעולם, כרמז להיסטוריה, מבריאת העולם דרך הזמן שעובר עד ימנו; שזהו מהות הפרק שמביא את ההיסטוריה של ישראל כדי ללמוד ממנה (וגם אם חנמל זה ארבה, בכ"ז נאמר על שבע מכות, אע"פ שחוזרים על כך; אולי גם בא לרמז שיוצא כעין תשע [שנאמר שוב ארבה וברד] כרמז שהעולם פועל ומתקדם עם הזמן, שנעשה מתוקן יותר, שזהו כעין תשעה חודשי לידה, שמתקדם עד שיצא הוולד כך מתקדמים עד שהעולם יתוקן במשך הזמן). פרק ק”ה כנגד הטעמים במדרש הזה: 'לפי מה שחשבו המצריים את ישראל הביא הקב"ה עליהם: הם חשבו שיהו שואבים מימיהם, לכך "ויהפוך לדם יאוריהם”, הם חשבו שיהו טוענין פרגמטוטון, שלטו עליהם צפרדעים והיו משרפים אותם. הם חשבו שיהו עושים בארץ, הרחישה הארץ כנים הם חשבו טוענים את בניהם כפדגוג הזה, שלח בהם אריות וזאבים ודובים; היה לו למצרי עשרה בנים ואמר לישראל שיוליכם לשוק, והיה הארי בא ונוטל אחד והזאב אחד והדוב אחד והנמר אחד, והיה נכנס אצל המצרי לבדו, ומצרי אומר לו: היכן הם בני? אומר לו ישראל: שב ואני אעשה לך חשבון, נטל הארי אחד וכך וכך עד שנתן לו חשבון. הם חושבים לגזול את מקניהם, ושלח בהם את הדבר וימת כל מקנה מצרים. הם חשבו שיהו בלנין, הביא עליהם את השחין. הם חשבו לסקול אותם באבנים, הביא עליהם את הברד. הם חשבו שיהו כורמיהם, הביא עליהם הארבה ואכל אילנותיהם. הם חשבו לאסור אותם בבית האסורים, הביא עליהם חושך, שנאמר "לא ראו איש את אחיו". הם חשבו להרוג אותם, והקב"ה הרג את בכוריהם' (ילקו"ש שם). לכן בהתחלה חושך, כי ההתחלה היתה שמצרים לא רצו שבנ"י יצאו מהם, כעין בית הסוהר. ולכן השתעבדו בהם, שזהו דם כנגד שואבי מים שזה העבודה הכי נמוכה (חוטבי עצים ושואבי מים). ואח"כ צפרדע כנגד שיוליכו את סחורותיהם כסבל, שזה פחות בזוי מסחיבת מים. ואח"כ ערוב כנגד שיוליך את בנו כעבד המשרת את הבית, שזה פחות בזוי. אח"כ כינים כנגד עבודת הקרקע, שנראה רק כפועל. אולם מה שעבדו בהם בקרקע היה גם בבניין שזה היה כדי לסכנם ושיהרגו בכך (שיפלו עליהם לבנים וכדו' [ראה סוטה יא,א]), שזהו כעין הברד שבאו להרגם בסקילה (שכך האבנים נופלות והורגות), ואחרי שהחלו בעבודת בניין עברו גם לעבודה בשדות ('אמר רבא: בתחילה "בחומר ובלבנים”, ולבסוף "ובכל עבודה בשדה”' [סוטה יא,ב]), שזהו ארבה כנגד עבודה באילנות. (אולי גם בנוסף להריגתם בבניין, רצו למעט את ישראל וזה נעשה ע"י עבודה בשדה, שיהיו רחוק מהבתים וכך לא יבואו לידי פו"ר; אולי לכן בגמ' שמובא על הנשים הצדקניות שפעלו לפו"ר נאמר שהביאו את האוכל לשדה [שם]. ממילא זהו שלב נוסף בשעבוד לפגיעה חמורה יותר כהמשך לגזרת הבניה). ואחרי כל זה חשבו איך עוד להרוג את ישראל (כיון שלא הצליחו למעטם בבניין ובשדות), ולכן כנגד זה מכת בכורות על שרצו להרוג את ישראל. ולא הביא דבר ושחין, כיון שגניבת מקניהם (שכנגדו דבר) זה בממונם וכאן הביא על גופם ממש, ובבלן (שכנגדו שחין) אין כ"ך בושה ועבודה קשה, ולכן לא הביא זאת. זה מתאים לפרק ק"ה שמתחיל: "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו", להודיע את מעשי ה', שכאן מרמז על שה' מעניש את החוטאים במידה כנגד מידה. אולי הובאו דווקא שמונה מכות כרמז לגילוי ישראל, שזה נרמז בברית המילה שמסמל את קשרנו לה', עד כדי כך שאנו נקראים מולים (משנה; נדרים ג,יא), שמהותנו ויעודנו זה גילוי שם ה'; לכן נרמז בשמונה מכות כרמז שמהותנו (כעין מילה בגיל שמונה ימים) זהו "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו".