בס''ד    פרשת ויצא: האם צריך לאפשר למחבלים לברוח מרצועת עזה

פתיחה

כחלק מהלחימה בעזה, השלים צה''ל בימים אלו כיתור של חלקים נרחבים מהרצועה, חלקים הכוללים מחבלים ואף אזרחים. מטבע הדברים במקרים מעין אלו, מתעוררות שאלות הלכתיות ומוסריות הנוגעות לחיי האזרחים בזירה; האם צריך לתת לאזרחים ומחבלים לברוח דבר שעלול לפגוע במידה מסויימת בלחימה, האם ניתן לשים מצור על העיר דבר שיגרום למות רבים מהם, ועוד.

בשאלות אלו נחלקו הפוסקים בעבר בזמן מלחמת לבנון הראשונה ('מלחמת שלום הגליל'). בזמנו שאפו כוחות צה''ל להרחיק את 'הארגון לשחרור פלסטין' מגבולות הצפון, לאחר שביצעו פיגועים רבים באזור. כחלק מהלחימה צה''ל כיתר את העיר ביירות, במטרה לגרום למחבלים הנמצאים בתוכה להיכנע או לברוח.

כדי לענות על שאלות אלו, נפתח תחילה במחלוקת הראשונים על איזו עיר צריך לפתוח בקריאה לשלום כאשר צרים עליה, והאם יש חילוק בין מלחמת מצווה, לבין מלחמת רשות. לאחר מכן נראה האם יש מצווה לפתוח את הרוח רביעית במצור לנצורים, ובאיזו מלחמה נוהג דין זה. כמו כן, יש לדון האם מעמדם של המחבלים בזמן הזה שונה מלוחמים בעבר (עיין הערה[1]).

קריאה לשלום

בפרשת שופטים (כ, י) כותבת התורה, שכאשר ניגשים אל עיר למלחמה יש לקרוא לה לשלום, ורק אם היא לא נענית לקריאה, יש להילחם בה, לצור עליה ולהרוג את הזכרים שבה: ''וְאִם־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָ... וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב''. בהמשך כותבת התורה שבמלחמת מצווה הדין שונה, ויש להרוג את כל תושביה.

בדומה למצוות פתיחת רוח רביעית שנראה להלן, העלה החינוך (מצווה תקכז) שני טעמים לקריאה לשלום: טעם ראשון, טעם מוסרי, שגם אם האויב אינו ראוי לרחמים, בכל זאת מצד עם ישראל ראוי להתנהג ברחמים על מנת שאנחנו לא ניפגע מוסרית. טעם שני, טעם פרקטי, עדיף להשאיר את תושבי העיר הנכבשת בחיים, כדי שיעלו מס, ישמשו כעבדים וכדומה.

מצווה או רשות

נחלקו הראשונים, האם המצווה לקרוא לשלום נוהגת בכל המלחמות:

א. הרמב''ם (מלכים ו, א) והרמב''ן (שופטים שם) הבינו שיש לקרוא לשלום בכל המלחמות, מלחמת מצווה ומלחמת רשות, כפי שקרא משה לשלום לסיחון מלך האמורי למרות שזו הייתה מלחמת מצווה. להבנתם, כאשר התורה כותבת שבמלחמת מצווה הדין שונה, היא מתייחסת רק להריגת כל תושביה במקרה בו לא השלימו עם ישראל, אך לעניין הקריאה לשלום, דינם זהה.

ראייה לדבריהם הביאו מדברי הירושלמי (שביעית ו, א), המספר שכאשר יהושע נלחם בשבעת העממים בכניסה לארץ, שלח להם אגרות המציעות אפשרות לעשות שלום. נמצא לפי שיטה זו, שהגבעונים (יהושע פרק ט') למעשה לא היו צריכים לרמות את ישראל ולהראות עצמם כאילו באו מדרך רחוקה וכו' כדי להשיג שלום, וטעו בכך כיוון שחשבו שישראל יהרגו אותם. ובלשון הרמב''ם:    

''אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום... ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן... במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה.''

ב. הראב''ד (מלכים שם) חלק וכתב, שכאשר הפסוק כותב שמלחמת מצווה דינה שונה ויש להכרית את כל תושבי העיר, כוונתה לחזור בה מכל הנאמר לפני כן בפסוקים, וגם מן הפסוק המורה לקרוא לעיר לשלום כאשר ניגשים להילחם עליה. נמצא שהקריאה לשלום מתייחסת רק למלחמת רשות, ולגבעונים היה צורך להטעות את עם ישראל, שאם לא כך היו נהרגים.

את הראייה מדברי הירושלמי דחה, שעל אף שבמלחמת מצווה אין לקרוא לשלום, דין זה נוהג רק כאשר כבר ניגשו למלחמה או נכנסו לארץ על מנת לכובשה, שאז מוטלת המצווה להילחם. יהושע קרא לשלום עוד לפני הכניסה לארץ, שאז הדבר היה ביכולתו, אלא שאז הגבעונים סירבו, ולאחר שיהושע נכנס לארץ כבר לא יכלו לחזור בהם. ובלשון הגור אריה (שופטים כ, י):

''וכבר השבנו זה למעלה למה קרא משה רבינו עליו השלום לסיחון ועוג לשלום, משום דלא היה עדיין שעת מלחמה, כי לא נצטוו אז לכבוש סיחון ועוג. וכן יש לתרץ מה שקרא יהושע לשלום אל האומות, מפני שלא היה אז שעת כיבוש, דקודם שעברו הירדן היה דבר זה. דמיד כאשר עברו הירדן נקרא כאילו כבשו את הארץ, ולאחר כיבוש אין לקרוא לשלום.''

ג. התוספות (סוטה לה ע''ב ד''ה לרבות) בעקבות קושיה כיצד על פי המדרש נשא יהושע את רחב, והרי היא משבעת העממים שיש להשמידם, צעדו בגישה שלישית. הם יישבו (באחד מהתירוצים), ששבעת העממים היו יכולים לחזור בתשובה לפני הכניסה לארץ, ואם היו חוזרים בתשובה אז לא היה צריך להורגם - ורחב חזרה בתשובה.

רוח רביעית

בפרשת מטות (לא, ז) כותבת התורה, שבני ישראל צבאו על מדיין כאשר ציווה ה' את משה: ''וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר''. בטעם הדבר שהדגיש הפסוק את הציווי של ה', ביאר המדרש שהקב''ה הורה שבזמן המצור יש להשאיר את הרוח הרביעית פנויה, על מנת שאם ירצו בני מדין לברוח ולא להילחם, תהיה להם האפשרות לעשות כך.

בטעם הדבר שיש לפתוח רוח רביעית, נאמרו ברמב''ן (שכחת העשין מצווה ה') אשר מנה מצווה זו בספר המצוות, שני הסברים: הסבר ראשון מוסרי. גם כאשר נכנסים למלחמה יש להתנהג במידת האפשר ברחמים, ונתינת אפשרות לאויב לברוח היא ממידת הרחמים. הסבר שני פרקטי. כדי להימנע ממלחמה עקובה מדם, יש לאפשר לאויבים לברוח וכך להימנע ממלחמה. ובלשונו:

''מצווה חמישית שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם, כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה. ובו עוד תיקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו. שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה י"י את משה ודרשו בספרי הקיפוה משלש רוחותיה ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו.''

מדוע לא מנה הרמב''ם מצווה זו? המגילת אסתר (שם) טען, שלמעשה גם הרמב''ם מודה שיש בכך מצווה, וכפי שפסק בהלכות מלכים (ו, ז), אלא שלדעתו מדובר בחלק מהלכות המלחמה, שאין צורך למנות כמצווה בפני עצמה. המשך חכמה (מטות שם) חלק וסבר, שהרמב''ם מחזיק בטעם השני שהעלה הרמב''ן, שמדובר בעצה פרקטית לכוחות הלוחמים, ולכן אין למנות דין זה כמצווה.  

דעת הרב גורן

כפי שראינו בפתיחה, נחלקו הפוסקים בזמנו האם במצור על ביירות יש לפתוח רוח רביעית אף למחבלים הנמצאים בתוכה (שהרי וודאי אין מניעה שסתם אזרחים יברחו מהעיר), ועמדה ראשונה היא עמדת הרב גורן:

הרב גורן (משיב מלחמה ג, עמ' רכג) סבר, שגם במצור ביירות יש לפתוח רוח רביעית, שתאפשר בריחה של אנשים מהעיר (בריחה בלבד, ללא הכנסת סיוע מרוח זו וכו'). הוא דחה את העמדה הסוברת שבמלחמת ישראל מיד צר אין חובה לפתוח רוח רביעית, שהרי פתיחת רוח רביעית נלמדת ממלחמת מדיין, ומלחמה זו הייתה מלחמת נקם ועזרת ישראל מיד צר, ולא מלחמת כיבוש.

א. להבנתו, המצווה לפתוח רוח רביעית אינה המלצה צבאית בלבד כהבנת המשך חכמה ברמב''ם, דבר המאפשר לבחון כל מקרה צבאי לגופו, אלא מצווה גמורה. ולראייה, שהרמב''ן שוודאי סובר שמדובר במצווה, בכל זאת הביא גם את הנימוק הפרקטי. מה עוד, שגם המשך חכמה כתב דין זה בפירושו על התורה, שאינו ספר הלכתי כספרו אור שמח, אלא ספר פלפולי[2]. ובלשונו:  

''בסיכומם של דברים יוצא, שלדעת הרמב"ם מחייבת מצוה זו גם בזמן הזה, שאם אנו צרים על עיירות אויבינו בין במלחמת מצוה ובין במלחמת הרשות, בין בתוך גבולות ארץ ישראל ובין מחוץ לגבולות ארץ ישראל, אסור לסגור את העיר הנצורה מכל שרוצה להימלט מן העיר הנצורה שימלט ויציל את נפשו, ובלבד שלא ינצלו רוח זו כדי להביא לתוכה תגבורת באנשים בנשק ובמזון.''

ב. במענה לטענה, שלדעת הרמב''ן דין זה נוהג רק במלחמת רשות ולא במצווה השיב, שלמרות שהרמב''ן (מצוות עשה ה') אכן כתב שדין זה נוהג רק במלחמת הרשות, כוונתו רק לומר שבמלחמת שבעת עממין אין חובה לפתוח רוח רביעית, שכן במלחמות אלו נאמר 'והחרמתם אותם', אך בשאר מלחמות מצווה במהלך הדורות אכן יש לפתוח, וכן דקדק בדברי ספר החינוך.          

דעת הרב ישראלי

הרב ישראלי (חוות בנימין סי' טו) חלק על הרב גורן, וסבר שאין מצווה לפתוח להם רוח רביעית, ודחה את טיעוניו:

א. את הטענה שמדובר במצווה גמורה לכל השיטות, ולראייה שגם הרמב''ן מביא את הטעם הפרקטי ובכל זאת סבר שמדובר במצווה, דחה שכן עיקר טעמו של הרמב''ן הוא טעם החמלה על האויב, את הטעם הפרקטי הוסיף רק כנותן טעם ''ועוד תיקון''. לכן הסוברים שמדובר רק בטעם פרקטי, ייתכן שיסברו שאין חובה לפתוח רביעית, אלא המלצה צבאית בלבד. ובלשונו:

''על הטענה שהרמב"ן עצמו מביא גם הנימוק שזה אינו אלא מתכסיסי המלחמה, אף על פי כן סבירא ליה שזה מחייב, וזה מפני שאין דורשים טעמא דקרא ללמוד מזה שינוי בהלכה. על זה יש להשיב: שאם אמנם הזכיר ברמב"ן גם הא שיש בזה משום תכסיסי המלחמה, אך לא ראה בזה עיקר הטעם, וכלשונו בזה: 'ובו עוד תיקון'.''

ב. את הטענה המרכזית, שלדעת הרמב''ן דין זה נוהג גם במלחמות מצווה, ורק בשבעת עממים לא נוהג דין זה, דחה שלא מסתבר לומר שהרמב''ן חידש מושגים משלו למלחמת מצווה ומלחמת רשות, שהרי הגמרא במסכת סוטה (מד ע''א) מגדירה מה נחשבת מלחמת מצווה, ועזרת ישראל מיד צר בוודאי כלולה בדין זה. לכן אם הרמב''ן כתב שהחובה לפתוח רוח רביעית נוהגת רק במלחמת רשות, נמצא שבמלחמה נגד המחבלים בביירות המוגדרת כמלחמת מצווה, וודאי שאין מצווה לפתוח רוח רביעית.

מחבלים בזמנינו

בנוסף למחלוקת ההלכתית והנימוקים השונים, קיימת סברא נוספת (מכריעה) שמעלה הרב ישראלי, הבנויה על בסיס עיקרון שראינו בשבתות הקודמות כאשר עסקנו בדיני מלחמה בזמן הזה. ראינו, שכאשר לוקחים עקרונות הלכתיים ממלחמות מזמן התנ''ך ואף מהגמרא, יש לקחת בחשבון שפני המלחמה בזמן הזה שונים לעין שיעור, בנוסף לעקרונות המוסר שהשתנו.

בעבר, פעמים רבות כאשר היו נלחמים באויב, צרים עליו ולוחמיו נסו לכל עבר, הרי שבכך הייתה מסתיימת הלחימה. לא כן במלחמה במחבלים בזמן הזה, שברור מעבר לכל ספק, שאם יפתחו למחבלים רוח רביעית והם ינוסו לכל עבר, כעבור זמן מה הם שוב יתארגנו וימשיכו לבצע פעולות טרור כנגד עם ישראל - לכן ברור שבמקרה מעין זה אין צורך לתת להם אפשרות לברוח.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...