"וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם" (בראשית לז, יב)

ופירש"י - "נקוד על 'את' (שבמילה - לרעות "את" צאן, יש שתי נקודות ממעל למילה) שלא הלכו אלא לרעות את עצמן".

ואפשר לבאר שידוע דין התורה - "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" (פסחים ג.)

וידוע שעיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה' (שם) [כוונת הגמרא שהיה צריך להיות כתוב מן הבהמה הטמאה, אך כדי לא להוציא דבר מגונה הוסיף הכתוב עוד י'ג אותיות - אשר איננה טהורה, ואם מורידים את המילה הטמאה נשארו להם שמונה אותיות שעיקם הכתוב בכדי לא להוציא דבר מגונה].

ואם כן מדוע מזכירה כאן התורה את גנותם של האחים שלא עשו את רצון אביהם והלכו 'לרעות את עצמן'.

ואפשר לבאר שידוע הכלל - "מצוה גוררת מצוה" (אבות פ"ד), והביאור בזה הוא 'שמן השמיים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן' (פירוש הברטנורא שם).

וכן גם כאן אם יתמה האדם - כיצד ייתכן שהאחים קיימו מצוות כיבוד אב, והלכו לרעות את צאן אביהם, ובעוד שידוע שמצווה גוררת מצוה, ואעפ"כ התגלגל הדבר והגיעו למצב של חטא מכירת יוסף?

ולכן התורה מבשרת אותנו שאילו היו האחים הולכים ורועים את צאן אביהם, אזי היו מקיימים מצוות כיבוד אב, וממילא מצוה גוררת מצוה והיה אמור להזדמן בידם עשיית מצוה אחרת. אך מכיוון שהלכו האחים ורעו את עצמן, ולא קיימו את מצות כיבוד האב, השתלשל מכך שהתהווה חטא מכירת יוסף, מכיוון שלא התקיים בהם מצווה גוררת מצווה.

וכן גם לחיינו היום יומיים על האדם תמיד להשתדל להיות תמיד במצב של עשיית מצוה, שמתוך עשיית מצוה אחת, יזדמנו לו מצוות אחרות.