"וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו" (בראשית לא,ד). 'תניא אמר ר"ע: בשלשה דברים אוהב אני את המדיים, כשחותכין את הבשר אין חותכין אלא על גבי השולחן, כשנושקין אין נושקין אלא על גב היד, וכשיועצין אין יועצין אלא בשדה. אמר רב אדא בר אהבה: מאי קראה? (בראשית לא, ד) "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו"' (ברכות ח,ב). יש כלל של מעשה אבות סימן לבנים, שמה שקרה באבות מתגלה גם אצל הבנים, נראה שזה לא רק בדיוק אחד לאחד, אלא יש גם גילויים שמתגלים אצל הבנים בצורה אחרת אבל יש כדימוי רמז ממעשי האבות. יעקב מתכנן כאן ללכת חזרה לא"י, לסיים את גלותו אצל לבן, לכן הוא קורא לרחל ולאה ומדבר אליהן בהקשר לזה. נראה שזה רומז לגאולה ממצרים, שיצאו ממצרים כמו שכאן יוצא מגלות אצל לבן. לכן קודם מרומז כעין הנעשה במצרים, שנולדו ליעקב הרבה ילדים (כמובא בפרקים כט-ל), והוא התעשר ולכן בני לבן קינאו בו, וגם לבן ראה זאת בעין רעה: "ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים. וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה. וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" (בראשית ל,מג-לא,א-ב). כך גם במצרים (לאחר שכבר היו במצרים שנים רבות, כעין יעקב שכבר היה הרבה שנים אצל לבן) החל השעבוד כשהתרבו: “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם" (שמות א,ז) [ונאמר בתחילה "ואלה שמות בני יעקב הבאים מצרימה" וגו' (שמות א,א) ומפורט שמותם, כמו כאן שנאמר בפרקים קודמים שנולדו השבטים ושמותם], ואז המצרים ופרעה קינאו על כך: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שם,ט), 'רב ועצום – רב בעם, ועצום ברכוש' (לקח טוב). ה' אמר למשה ללכת לגאול את ישראל, וכך ביעקב: "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בראשית לא,ג). יעקב מגלה לרחל ולאה שעומד ללכת מלבן, וזה בשדה כדי שלא יתגלה ללבן ובניו, שכך גם בנ"י נגאלו בין השאר בזכות שלא גילו למצרים מה שנאמר להם: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה … ולא אמרו לשון הרע, שנאמר (שמות יא,): "דבר נא באזני העם". אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלן כל י"ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו' (ויק"ר לב,ה). יעקב שולח לקרוא לרחל ולאה שהם האמהות כעין על כלל הבנים (ששתי האמהות השניות הן תחתם כשפחות), שזהו כמו שמשה קרא לזקני ישראל שהם ראשי ישראל: "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל" (שמות ד,כט). (וביעקב קרא להם "השדה אל צאנו", כרמז שמשה קיבל את השליחות להוציא את בנ"י ממצרים בזמן שהיה רועה את הצאן [שמות ג]). יעקב קרא לרחל ולאה כמנהיגות המשפחה, כעין כנגד משה ואהרן שהנהיגו את בנ"י בגאולת מצרים. רחל ולאה יורדות אל יעקב לשדה בהקשר לגאולה, זה כעין גילוי כנגד שגאולת מצרים נעשתה בזכות נשים צדקניות, ובקשר לדבר הנעשה כשהלכו לבעליהן בשדה: 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים; ומוליכות אצל בעליהן לשדה' וכו' (סוטה יא,ב). אולי גם יעקב קרא לרחל וללאה להודיע על היציאה, כרמז שכשמשה ילך לגאול הוא ילך פעמיים (שמו"ר ה,כ. במדבר רבה יא,ב ועוד), שכך קרא לרחל ולאה, לשתיהן שיבואו אליו, כרמז לביאת משה פעמיים למצרים. רחל ולאה שמעו בשם כולם, שזה כולל בשביל בלהה וזלפה שהם גם אמהות; והם הסכימן לצאת מבית לבן, וכך יעקב יצא מלבן. אולי זה כנגד שביציאה ממצרים היו ארבע לשונות גאולה, ולכן זה התגלה כעין בארבע אמהות (ולשונות גאולה זה אמירות של הגאולה, כעין רמז שאמר להן שיוצאים). לשונות הגאולה רומזים לשלבים השונים: “והוצאתי“ זה בתחילת המכות, “והצלתי” זה לאחר מכת בכורות שנעשו בני חורין ויצאו מהארץ, “וגאלתי” בקריעת ים סוף, “ולקחתי” זה מתן תורה (מלבי”ם; שמות ו,ו-ז). לכן כעין קרא לרחל ולאה, שזהו שתים שיצאו ממקומם, כנגד שזה נעשה לאחר שיצאו כבר ממקומם, שזהו קריעת ים סוף ומתן תורה שזה לאחר שיצאו ממקומם במצרים; לעומת שתי הלשונות הראשונות שהם נעשו במקומם במצרים (שגם ב”והצלתי” זה מתחיל במכת בכורות כשהיו במקומם במצרים) שכך בלהה וזלפה נשארו במקומם. נראה שקודם קרא לרחל ואח”כ ללאה (רש”י בפס'), כרמז שבגילוי קודם יש את קריעת ים סוף, שזה מתגלה ברחל, שקריעת הים קשור בה, ביוסף בנה: 'שִׁמְעוֹן אִישׁ קֶטְרוֹן אוֹמֵר: בִּזְכוּת עֲצָמוֹת שֶׁלְּיוֹסֵף אֲנִי קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית לט,יב) "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה", וּכְתִיב: (תְּהִלִּים קיד,ג) "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס"' (מכילתא; שמות יד,טו) [וזה מתגלה בזכות יוסף ששמר על דיני אישות, שברח מלחטוא עם אשת פוטיפר, ולכן כרמז כאן שהיא רחל אשתו של יעקב, שלכן קרא לה]. ואח"כ יש את מתן תורה, שזה קשור בלאה, שמשה הוא משבט לוי (שלוי בנה של לאה), והוא זה שעלה להביא את התורה. [ומשה פרש מאשתו בשל מתן תורה, כך שרומז על דיני אישות, שכך לאה היתה אשת יעקב, שלכן קרא לה]. לבן שומע על בריחת יעקב רק ביום השלישי, ואז אוסף איתו אנשים ורודף אחריו עד שמשיגו ביום השביעי: “ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב. ויקח את אחיו עמו וירדף אחריו דרך שבעת ימים וידבק אתו בהר הגלעד" (בראשית לא,כב-כג); שכך גם קרה במצרים שנאמר לפרעה שבנ"י ברחו ואז לקח אתו אנשים להילחם בישראל: “ויגד למלך מצרים כי ברח העם … ויאסר את רכבו ואת עמו לקח עמו. ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלשם על כלו" (שמות יד,ה-ז), ויש גילוי של היום השלישי ביציאת מצרים וכן ביום השביעי (כמו שאצל לבן יש גילוי בשלישי ובשביעי), שכיון שלא חזרו ביום השלישי אז הבינו שלא יחזרו ובעקבות זה הלכו לומר לפרעה (אמנם אמרו בפועל ביום הרביעי [שלא כאצל לבן שנאמר לו ביום השלישי] אבל יש גילוי גם ביום השלישי לעניין הבריחה, שאז הבינו שברחו וצריכים לספר לפרעה), והוא השיג את בנ"י ביום השביעי: '"ויוגד למלך מצרים" - איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום ד' (מכילתא). ובחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים (פ"ק דסוטה) בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח לכן אנו קורין השירה ביום השביעי' (רש"י). בנוסף נראה שגם בדורות יש גילוי כנגד שיעקב הודיע לנשיו על הגאולה, שאמנם הודיע לרחל ולאה אבל זה נחשב גם לשתי האמהות האחרות שתחתם, שזה אולי מרמז שבמשך דורות כאשר יגיע הזמן לירידת קרנם של ישיבות בבל, כעין שמפסיקים להיות בחוזק ישיבתם שם, ועובר המרכז למקומות אחרים, אז נעשה המקרה של ארבעת החכמים ששתו באניה ונשבו, ונפדו במקומות שונים ושם חיזקו את גילוי התורה (כמו שידוע הסיפור שמובא בספר הקבלה לראב"ד). לכך נרמז בארבעת נשי יעקב כנגד ארבעת החכמים שפעלו לחיזוק התורה, שזהו כרמז: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" (משלי א,ח). 'דבר אחר: "שמע בני מוסר אביך" – זו תורה שבכתב; "ואל תטוש תורת אמך" – כל מה שנתפרש לך בסיני מפי הגבורה בתורה' וכו' (מדרש משלי), שכך אותם החכמים העמידו את לימוד התורה במקומות שנפדו (וזה נרמז ב"תורת אמך" – התושב”ע). והם יצאו בשביל הכנסת כלה, כך שרומז לנשי יעקב. והם נשבו והיו למכירה, ופדו אותם, שזה כעין רמז בדברי רחל ולאה: “הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו" (בראשית לא,טו). ויעקב קרא להן "השדה אל צאנו", כעין שהם יצאו ממקומם ונפדו במקום אחר, ושם הפיצו תורה לישראל צאנו של הקב"ה (יחזקאל לד,לא). בנוסף נראה שיש גילוי במשך הדורות, שיעקב קרא להן לקראת יציאתם, שזה סיום הגלות אצל לבן, שיעקב היה שם בשל עשו (שרצה להורגו), לכן זה מרמז על הגאולה מגלות אדום (אדום זה עשו). יעקב קרא לרחל ולאה כעין גילוי של משיח בן יוסף (מרחל) ומשיח בן דוד (מלאה) [ולכן קודם קרא לרחל שמשיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד], שכך בגאולת דורנו החל גילוי הקמת הארץ משממונה הגשמי, שזה יסוד משיח בן יוסף, ובהמשך ב"ה נזכה לגילוי משיח בן דוד. בנוסף, העליה לארץ נעשית משתי סיבות אצל האנשים, מצד הרצון לקדושת הארץ, ומצד הרצון שלא לינזק בחו"ל; שכך יש גילוי של רחל, שיוסף הוא שמפיל את עשו, כמו שנרמז בפרשתנו: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף" (בראשית ל, כה), כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד יוֹסֵף נוֹלַד שִׂטְנוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, כה): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי”; דְּאָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: מָסוֹרֶת הִיא שֶׁאֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מט, כ): "אִם לוֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן”, וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָן צְעִירֵי הַצֹּאן? שֶׁהֵם צְעִירִים שֶׁבַּשְּׁבָטִים' (ב"ר עג,ז). שזהו כנגד אותם שרצו לצאת מחו"ל שם הגוים פוגעים בנו (ובפרט שזה בגלות אדום, שזהו עשו, שכך בורחים מנזק שמתגלגל מעשו, ויוסף הוא העומד מול עשו ומגן). ויש גילוי של לאה שזהו שרוצים את א"י, לשלוט בארץ מצד הקדושה שבה, שזהו ניצוץ מהמלכות של דוד המלך, שהוא משבט יהודה שלהם המלוכה; וממנו יבוא משיח בן דוד. כשיעקב יוצא מלבן הוא נתקל בלבן שבא להזיקו, ואח"כ עם עשו שבא להזיקו, שזהו כרמז שבגאולתנו בסיום גלות אדום (שזהו שיעקב היה אצל לבן בגלל עשו, שכך הינו בגלות אדום בגלל כח עשו) היו שתי מלחמות עולם כדי שיצא שנחזור לא"י. ומול עשו יעקב פועל מפחד שיהרגהו וכן נפגע ממלאך עשו שהזיקו, כעין כנגד שבמלחמת העולם השניה נרצחו ששה מליון יהודים. (לפי המפרשים שסכות [בראשית לג,יז] זה בחו"ל, יעקב לא מיד חוזר לארץ אלא מתעכב קצת בדרך, כרמז שלקח קצת זמן מסיום מלחמת העולם עד שהקימו את המדינה ועלו אליה רבים). ואח"כ נלחמו בשכם (בראשית לד), כרמז שאנו נלחמים על א"י.