"וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה” (דברים לג,ז). 'ד"א: "שמע ה' קול יהודה", כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו א"י נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה, שנאמר "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון" (ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפ"ע? שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים. כ"כ באגדת תהילים)' (רש"י). 'ואחד עשר שבטים בירך ולשבט שמעון לא בירך, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים. אמר ר' יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: אף על פי כן טפלו עם יהודה, שנאמר (יהושע יט ט) "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון"' [מדרש תהלים צ,א]). כך גם הסביר הראב"ע בהסבר הראשון: '"יחי ראובן" – החל מהבכור כמשפט. ולא הזכיר שמעון בעבור בעל פעור, כי העובדים היו שמעונים, ומספרם לעד (במדבר כ״ו:י״ד), גם נשיאם (במדבר כ״ה:י״ד). או הלך על דרך יעקב, שלא בירך שמעון ולוי, ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו, ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו' (ראב"ע פס' ו). אמנם הרמב"ן מקשה על זה כמה קושיות, ולכן מסביר שהטעם הוא בשל שבנ"י נחשבים 12 ולכן כיון שמחשיב את לוי ואת אפרים ומנשה אז צריך להחסיר שבט, ולכן החסיר את שמעון כדי שיחשב 12 שבטים. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' “וזאת הברכה" אות ב) מסביר שמשה רצה לברך כמו שיעקב ברך ולכן החסיר את שמעון כיון שיעקב קללו ב"ארור", 'ואין ארור מתדבק בברוך'; אמנם את לוי כן ברך כיון שתיקנו את עצמם במסירות נפש שעשו במעשה העגל. ראה שם. אולי על הדרך שפרש מרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א וכן הראב"ע בפרושו השני אולי אפשר כרמז שיעקב התעלה בהיותו במצרים לדרגת נבואה כעין משה, וזה מתגלה בתחילת פרשת "ויחי". כמו שמובא: ' … ולָא מָטָא לִנְבוּאָה דְּ"ויְחִי" אֶלָּא בְּמִצְרַיִם. וְהִיא מַעַלְיָיתָא נְבוּאָתָא מִדְּאִתְנַבִּיאוּ אִתְנַבִּיאוּ דְּכַוָּותָה, וְלָא מָטָא לְהוּ שׁוּם אֵינִישׁ מִן בְּנִי נְבִיאָה, אֶלָּא הוּא וּמשֶׁה. בְּמשֶׁה כְּתִיב (שמות לג) "כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי”. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב "ויְחִי יַעֲקֹב”. "וַיְחִי”, נְבוּאָתָה דְּנַחֲתָא מֵאַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנַהֲרָא' (זוהר תחילת "ויחי". תרגום: 'וְלֹא הִגִּיעָה לַנְּבוּאָה שֶׁל "וַיְחִי" אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, וְהִיא הַנְּבוּאָה הַמְעֻלָּה מִשֶּׁהִתְנַבְּאוּ כְּמוֹתָהּ וְלֹא הִגִּיעָה לְשׁוּם אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, אֶלָּא הוּא וּמֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה כָּתוּב (שמות לג) "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי”. בְּיַעֲקֹב כָּתוּב "וַיְחִי יַעֲקֹב”. "וַיְחִי”, נְבוּאָה שֶׁיָּרְדָה מֵהָאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה'). נראה שלא במקרה התורה רמזה שיעקב התעלה במצרים לדרגת נבואת משה דווקא בתחילת "ויחי" שמספרת על סיום חיי יעקב ושלקראת מותו ברך את בניו, שזה כדי לחבר בין דרגתו לדרגת משה, שמתגלה בברכות לשבטים – לרמז שיש קשר בין שתי הברכות (של משה ושל יעקב) ולכן זהו הסיבה שמשה לא ברך את שמעון כיון שהיה זה כאותו שורש של ברכת יעקב (אמנם בלוי השתנה בשל שהשתנה בהמשך הדורות עד ברכת משה). והנה בין לטעם השני ובין לטעם הראשון של הראב"ע שמובא גם ברש"י ובמדרש, מובן שמשה רצה שלא לבטל לגמרי ברכה משמעון ולכן ברכו דרך שבט אחר, אבל למה דווקא דרך שבט יהודה ולא דרך שבט אחר? בפשטות אפשר שכיון שיהודה הוא ראש לשבטי ישראל, לכן ראוי שהוא ידאג לכלל ישראל, ולכן שדרכו יתגלה ברכה לכל ישראל, שאם חסרה ברכה לאחד השבטים אז ראוי שזה יתגלה דרך יהודה. בנוסף, שבט שמעון קיבל את נחלתו בתוך שבט יהודה, כך שיש ביניהם קשר חזק; בפרט שהברכות לישראל חלות דרך כח א"י בה בנ"י יכולים להוציא לפועל את מהותם השלמה, ולכן כמו שבא"י קיבל שבט שמעון חלק ביהודה, כך גם הברכה שבאה אליו זה בא ממקום נחלת יהודה, ולכן זה מתגלה גם בברכה שבה מתגלת המהות הקדושה והברכה שמביא לעולם כל שבט – שזה קשור לנחלתו (למעט לוי שהוא מופרש לקדושה שמימית ולכן זה בא ללא נחלה); וכן משמע ממדרש תהלים שהביא את הפס' של נחלה כהוכחה לברכה דרך יהודה – לרמז שזה השורש. אולי גם בנחלת יהודה יש חלק ממקום המקדש, ולכן ראוי לחבר אליו את שמעון שהוא חטא (בשיטים או במכירת יוסף או בהריגת שכם) כדי שיהיה ככפרה שלכן יהיה ראוי לברכה. אמנם לכאורה גם בנחלת בנימין היה חלק של המקדש, אז מדוע לא יברך בחלקו? בפשטות שמעון קיבל נחלה ביהודה ולכן בזה יש יותר גילוי חזק של קשר לנחלה במקום המקדש, אולם אפשר גם שבשבט בנימין יש גילוי גדול של קשר לחטא השיטים, שנמחקו ממנו חמשה משפחות בשל חטאם בשיטים (במדבר רבה כא,ח) אז לא ראוי לחבר בינו לשמעון שזה ידגיש את חטאם בשיטים (שבשניהם נמחקו משפחות [שלשמעון נמחקה משפחה אחת] בשל החטא בשיטים). אולי עוד אפשר שמובא ברש”י שהסמיכות בין ראובן ויהודה אינה מקרית: '"וזאת ליהודה" - סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, שנאמר "אשר חכמים יגידו" וגו', "להם לבדם" וגו', "ולא עבר זר בתוכם"' וכו' (רש"י פס' ז), ויותר מזה מובא בספרי (שזה לא רק דימוי ששניהם הודו, אלא יהודה גרם לראובן להודות): '"וזאת ליהודה"- ראה ראובן את יהודה, שעמד יהודה, אף הוא הודה על מעשיו. הוי מי גרם למי? יהודה גרם לראובן שהודה במעשה, עליהם הכתוב אומר (איוב טו) "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם להם לבדם נתנה ארץ ולא עבר זר בתוכם"' (ספרי פס' ז). ממילא כיון שיש סמיכות לחבר ביניהם במעשיהם, ובפרט שקשורים לעשיה חיובית מכח אחד לשני, אולי אפשר לומר בנוסף שזה גם נאמר בסמיכות כדי לרמז על הנעשה בחטא מכירת יוסף, שראובן ויהודה ניסו להצילו, ויהודה המשיך את מה שראובן החל (שראובן הצילו ממוות ויהודה המשיך זאת בהצלתו ממוות בבור). ממילא כיון שנרמז כאן על קשר בין השבטים במכירת יוסף, אז גם מרמז שלכן שמעון קיבל ברכה דרך יהודה, כיון שיהודה הצילו מחטא חמור של הריגת יוסף. כיון ששמעון לא קיבל ברכה אלא נאמר לו ארור בשל מכירת יוסף והריגת שכם (רש"י; בראשית מט,ה-ו). לכן ראוי שאת הברכה שנחסרה ממנו בשל כך, שיעקב לא ברכו (ראב”ע בטעם השני) או בשל שאמר עליו ארור (מרן הגרש"ג זצ”ל) – זה יתגלה דרך יהודה שהצילו מהריגת יוסף (אמנם גם ראובן הצילו, אלא שאילו היה נשאר בבור היה יכול למות מרעב וצמא, כך שדווקא יהודה הוא שהצילו בצורה גדולה יותר; כמו שיהודה אומר שימכרוהו ולא ימות בגללם [בראשית לז,כו-כז]). והנה בספרי מובא בברכת יהודה: '"ידיו רב לו" - בשעה שאמר (בראשית לד) "ויקחו ב' בני יעקב שמעון ולוי". "ועזר מצריו תהיה" - כענין שנאמר (בראשית לה) "ויסעו ויהי חתת אלקים על ההרים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב"' (ספרי, פס' ז). אולי בא לרמז בזה על שיהודה עמד להציל ממה ששמעון ולוי גרמו בהריגת שכם, שעל זה יעקב קיללם (על שהרגו את שכם), כך שזה בא כרמז שיהודה מתקן את מעשה שמעון, וזה גם התגלה במעשה מכירת יוסף, שיהודה הציל את יוסף משמעון במכירתו. לכן ביהודה מתגלה ברכה לשמעון, כיון שהוא התיקון לרעת שמעון. גם לדעה שזה בשל חטא השיטים נראה שזה גילוי של הרעה שמתגלית ברעתו של שמעון – שרודף הרג כך שיש בו גילוי רע שיצרו משתלט עליו לרעה, ולכן זה הביא גם לדחף חזק לזימה שלא עצר עצמו אלא חטא בשיטים בצורה חמורה (ולכן בקללת יעקב יש רמז גם למעשה זמרי באותו פס' של רמז להריגת שכם והרצון להרוג את יוסף).