'דתני חייא בר רב מדיפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה", וכי בתשעה מתענין?! והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי' (יומא פא,ב). 'כל האוכל ושותה וכו' - והכי משמע קרא: "ועניתם בתשעה", כלומר: התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה. ומדאפקיה קרא בלשון עינוי לומר לך הרי הוא כאלו מתענה בתשעה' (רש"י). 'תני רב חייא בר רב מדיפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש", וכי בתשעה מתענין והלא בי׳ מתענין? ללמדך שכל האוכל ושותה בט׳ מעלה עליו הכתוב כאילו התענה ט׳ וי׳. וה״ק קרא: הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי של מחר, ומדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון עינוי א״כ חשיב כמו עינוי. כאילו התענה ט׳ וי׳, פירוש: כאילו נצטוה להתענות בשניהם. והוא מאהבת הקב״ה את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה ולטובתם לכפר עונותיהם, וציום שיאכלו וישתו תחלה כדי שיוכלו להתענות, ושלא להזיק להם העינוי. משל למלך שהיה לו בן יחיד וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו קודם כדי שיוכל לסבול, וכן נוהגין להרבות בו בסעודה. ומביא במדרש מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים ולא מצא אלא דג אחד, ונתן בו זהוב. והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו עד שהעלוהו לחמשה ונשאר לחייט. בא העבד אל אדוניו וספר לו כל המאורע, שלח השוטר אחר החייט ואמר לו מה מלאכתך? אמר לו: חייט. אמר לו: ולמה קנית דג שוה זהוב בה׳ זהובים? ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלחתיו לקנותו לי? השיב לו: והיאך לא אקננו אפילו בי׳ כדי לאוכלו ביום כזה שצונו הקב״ה לאכול ולשתות, ושאנו בטוחים שהקב״ה יכפר לנו עונותינו. אמר לו: א״כ יפה עשית, ופטרו והלך לשלום' (טור או"ח תרד,א). הטור מסביר כמו רש"י שהאכילה בתשיעי מצווה כדי שיוכל להתענות בעשירי, לכן מובן שזה נאמר כאילו זה התענית של יוה"כ, כיון שזה קשור לתענית של יוה"כ עצמה. ומוסיף שיש בכך גם צד חיובי מצד זה שה' רצה שלא יזיק לנו הצום, אולי למד זאת מהמדרש שאומר שה' ציוונו לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו על עוונותינו, שמרומז שציוונו לאכול ומרמז שלא רוצה ברעתנו, שזהו שציוונו לאכול כדי שלא ננזק (כעין שמכפר עוונות וכך לא ננזק מהדין). אמנם בפשטות הביא את המדרש לומר עוד טעם שזה כדי להראות במעשינו את ביטחוננו בה', וגילוי אהבת ה' אלינו, שכך זה מביא לזכות ביוה"כ שמתגלה בנו דבקות גדולה בה' (וכך זה כעין התענית של יוה"כ בה אנו מתעלים כעין מלאכים, שלא אוכלים ושותים, כעין מתנתקים מהגשמי החומרי העכור ומתעלים לדבקות בה'. גם בפס' מוזכר כמה פעמים עניין שבת: "שבת שבתון ... תשבתו שבתכם" [ויקרא כג,לב] כרמז להתעלות בקדושה לדבקות בה' כעין שבת). בעניין הביטחון יש גם חשיבות להוצאת דין טוב ע"י שיחול עלינו חסד מה': 'רבי אליעזר ורבי תנחום בשם רבי ירמיה: אפילו רשע ובוטח בה' "חסד יסובבנו"' (ילקו"ש נ"ך, רמז תשיט). נראה שבמדרש שהטור הביא מסופר שהחייט קנה דגים לאכילה בסעודה, כרמז שביוה"כ יש גילוי כפרה כמו שאומר שעושים את הסעודה 'שאנו בטוחים שהקב"ה יכפר על עוונותינו', וזה מכח התורה שנתנה ביוה"כ, ואז התורה נתנה כעין בחשאי ולא בגלוי כבמתן תורה: '"ויפסול וישכם משה בבקר ויעל", עשה שם אלול כלו ועשרה מתשרי וירד בעשור, והיו ישראל שרויים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה "סלחתי כדבריך". וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר" (ויק' טז ל). ומיד ציוה לו למשה "ועשו לי מקדש". "פסל לך והיה נכון לבקר", כך בראשונה, "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" וגו', וכאן, "וגם איש אל ירא". הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר: "ומה ה' דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת" (מיכה ו ח)' (תנחומא "כי תשא" סימן לא). לכן רומז בסעודה שהיא בדגים כרמז לנסתר מהעין (כדגים), וקנה ביוקר בכמה זהובים כרמז שהתורה יקרה מזהב: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט,עב). והעלה לחמשה זהובים ואמר שהיה קונה גם בעשרה זהובים, כרמז לתורה שהיא חמשה חומשים, וכולה גנוזה בלוחות שנתנו, שבהם עשרת הדברות שכל התורה כלולה בהם (יר' שקלים ו,א). האדם שקנה היה חייט שהוא מכין בגדים, כעין רמז שיש בזה תיקון לעולם, תיקון לחטא אדם הראשון בעץ הדעת, שאז בעקבות החטא הוא תפר בגד ללבוש: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת" (בראשית ג,ז), שהתורה שקיבלנו מתקנת את העולם, וזה הבסיס לגילוי כפרה בעולם. ומי שרצה את הדג ודיבר לאדם זהו שוטר העיר, כרמז לקב"ה שהוא שומר על העולם שברא שיתנהגו כראוי, כעין שוטר העיר ששומר על העיר שתתנהל כראוי, והשליח הוא כעין רמז לשטן שהוא שליח לקטרג לפני ה' (כמו שהשליח סיפר מה קרה), שמנסה לקחת את הדג – את התורה מהאדם, להחטיא את האדם ע"י ריחוק מהתורה (אי עשיית תו"מ). וזה בשליחות השוטר, שה' נותן לשטן לנסות את האדם כדי שהאדם יתגבר וישמור תו"מ. בסוף השוטר הודה לחייט כעין שה' מודה שיצאנו זכאים בדיננו ונפטרים לשלום. עוד טעם מובא בערוך השולחן: 'ולעניין התענית הוה כשני ימים תענית. כדאיתא במשנה ריש פרק רביעי דתענית, דאנשי המעמד לא היו מתענין באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית, עיין שם. הרי שהתענית שאחר העונג קשה יותר על האדם. וכיון שבערב יום הכיפורים מצוה לאכול ולשתות ולהתענג – ממילא דצער התענית קשה יותר. ולכן הוה כאלו התענו תשיעי ועשירי. ומיהו הכוחות חזקים יותר לסבול התענית כשאכל מקודם, אלא דצערו מרובה מההיפוך הפתאומי' (ערוך השולחן או"ח תרד,ד). אולי זה נרמז שבפס' מובא צמוד: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערב", לבטא את ההתהפכות המידית שזה עניין הצער כתענית. (ויש עוד טעמים בראשונים ובאחרונים). אולי אפשר גם שיש באכילה בעיוה"כ כחיזוק השורש של כח יוה"כ,שיש כמה טעמים לכפרת יוה"כ: קבלת הלוחות, מילת אברהם והעקידה. קבלת התורה היתה צריכה להיות בשמחה, בסעודת שמחה, אלא שכיון שחטאו בעגל היו צריכים לכפרה (וכן חששו שיפלו שוב) ולכן צמו ביוה"כ, וכנגד זה צמים ביוה"כ. לכן כיון שבשורש היה צריך לגלות שמחה בסעודת מצווה ואי אפשר לעשות זאת ביוה"כ עצמו אז עושים זאת בעיוה"כ. בפרט שהחיבור לתורה צריך להיעשות מתוך שמחה, וכשאין שמחה נענשים כיון שזה חטא חמור: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח,מז), והשמחה היא פנימיות המצווה שמראה את היחס הראוי לתו"מ, ולכן  כשלא עושה בשמחה בסוף מתדרדר לחטא. לכן כרמז לכפרה ביוה"כ שנאמר בו "סלחתי" צריך לגלות שמחה, להראות מהו הגילוי הראוי לקיום התורה שקיבלנו, וכן כגילוי כנגד כפרה על החטא - שמבטל את החטא ועולים מהחטא. אלא שאי אפשר לצום ביוה"כ ולכן זה נעשה בעריוה"כ. גם ביוה"כ היה כפרה לעגל, ולכן מקשרים בכפרה לגילוי עשית תו"מ בשמחה ולא לשמוח בחטא כמו שהיה כשעשו את העגל בשמחה (שמות לב,ה-ו), לכן מגלים זאת בעריוה"כ וזה נותן חיזוק כפרה ליוה"כ (ולכן כעין שצמו תשיעי ועשירי, שזהו כהגדלת הכח המתגלה בצום יוה"כ). אברהם נימול ביוה"כ וזה מביא לכפרה (פרקי דר"א,כט), וכשעושים ברית מילה עושים סעודת מצווה, לכן כיון שאי אפשר ביוה"כ עצמו אז עושים זאת בעיוה"כ וזה מחזק את כח הכפרה של יוה"כ שמתגלה בברית המילה של אברהם. העקידה היתה ביוה"כ (אמנם זה מחלוקת במדרשים) וזה משפיע לכפרה, שורש העקידה היה בשל שאברהם עשה סעודה לרגל הגמל יצחק, שאז השטן קטרג שאברהם לא הקריב לקב"ה קרבן, ולכן ה' אמר לשטן שאפילו אם יבקש מאברהם להקריב את בנו הוא יבצע (סנהדרין פט,ב). שנראה שזה לא רק כגלוי מול הסעודה שעשה, זה מול זה; אלא בכך שהיה מוכן להקריב את יצחק הוכח שכל מעשי אברהם הם לשם ה', ולכן גם הסעודה שעשה היא לכבוד ה', שעשה זאת כדי לפרסם בכך את יד ה' הגדולה שמעל הטבע (להזכיר זאת ברבים) שעשה נס להולדת יצחק. לכן הסעודה שהיתה קודם היא השורש לעקידה ויש בה גילוי שם ה', ולכן יש מצוה לעשות סעודה לפני יוה"כ בו נעשתה העקידה, כדי לגלות כנגד הסעודה שעשה אברהם שכך מחזקים את גילוי העקידה (שנעשתה בעקבות הסעודה ולכן זה מדגיש את גילוי העקידה, וכן שכל מעשינו זה לשם ה' כמו שהוכח למפריע שכל הסעודה זה לשם ה'), וכך מחזקים את שורש יוה"כ, ולכן זהו כגילוי של יוה"כ בשניהם.