"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א). בר"ה יש מצווה לתקוע בשופר, אולם בפס' לא נאמר תקיעת שופר אלא "יום תרועה”, חכמים למדו בג"ש מהנאמר ביוה"כ ביובל שזה בשופר (ר"ה לג,ב); כמו"כ למדו משני המקורות יחד שיש שלוש תרועות, ולפני ואחרי כל אחת יש קול תקיעה. את קול התרועה, למדו מאם סיסרא שבכתה, שנאמר בה "ותיבב אם סיסרא" (שופטים ה,כח), ומכאן למדו שיום תרועה שמתורגם 'יום יבבא' הכוונה לקולות בכי, ומכאן למדו שתרועה זה שברים או תרועה, או שברים תרועה. ראה ב'לזמן הזה', תשרי 'קולות השופר', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א שמרחיב בזה. ומוסיף ומסביר שהתקיעה הראשונה והאחרונה ישרה כרמז למהותנו המקורית שהיא ישרה, שכך התקיעה הראשונה כנגד מלכות ה' שביסוד הבריאה, והתקיעה האחרונה כנגד לעתיד לבא שהעולם יתוקן, ותרועה כבכי באמצע כנגד העולם כיום שהוא מלא סיבוכים וקשיים ונפילות; ומה שלמדו מיובל זה כרמז ליציאה לחירות מהחטא, ולחזור בתשובה חזרה לעצמיותנו המקורית. ראה שם. השופר מזכיר את העקידה: 'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' (ר”ה טז,א). ממילא לפי זה אולי לכן למדו מיוה”כ ביובל ומהנאמר בר”ה, כדי לרמז על העקידה שיש בה גילוי כנגד ר”ה ויוה”כ; שיש מדרשים שמביאים שהעקידה היתה בר”ה ויש מדרשים שמביאים שהעקידה היתה ביוה"כ, לכן יש גילוי משניהם יחד. וזה נלמד ביוה"כ ביובל כרמז ליצחק שהוא קשור לשכינה בארץ מכח גילוי העקידה: 'ד"א: "שכון בארץ" – שכן את השכינה בארץ. "גור בארץ הזאת" – א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב”ר סד,ג). לכן כגילוי העקידה ביצחק נרמז על יוה”כ ביובל, שביובל מראים את מלכות ה' בארץ – שהכל של ה', ולכן משמיטים את הארץ והאדמות חוזרות לבעליהם, ממילא זהו גילוי השכינה בארץ; וזה מתחדד במיוחד ביוה”כ שאז האדמות חוזרות לבעליהן ביובל (ר”ה ח,ב), וכן ביוה”כ צמים שזהו כיצחק שנאמר לו שלא לרדת למצרים ברעב, וכן בעקידה עלה למיתה להתעלות כמלאך שזהו כיוה”כ שאנו צמים שלא כהיותנו אדם (שצריך לאכול) אלא אנו מתעלים כמלאכים. כך נראה שר”ה ויוה”כ ביובל באים כאחד כנגד שבעקידה הלכו  אברהם ויצחק יחד; ואברהם קודם ליצחק בדורות, וכן הוא ידע על מצוות העקידה לפני יצחק (שנודע ליצחק רק לאחר שלושה ימים, בסמוך לעקידה עצמה), ולכן כנגדו זהו ר”ה שהוא קודם ליוה”כ (וכן הוא הראשון לאבות, ולכן כר”ה שזהו התחלת האדם העולם), וכנגד יצחק זהו יוה”כ ביובל, שיוה”כ שהוא המשכו של ר”ה בסיום הדין, כעין יצחק שהוא המשכו של אברהם. לכן ביוה”כ ביובל משתחררים העבדים וחוזרות הקרקעות, כעין רמז ליצחק שלא ירד לחו”ל, שירידה לחו"ל זהו כגלות תחת שלטון העמים, שכנגד זה העבדים משתחררים ביובל, ולא ירד מהארץ אלא נשאר בארץ לבנותה כנציב השולט בה ('"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" – עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב' [ב”ר שם]), שהארץ במקורה – במהותה שייכת לנו, לכן כנגד זה השדות חוזרות לבעליהן המקוריים ביוה”כ ביובל. לכן נראה שיש באמצע (בפנים) תרועה כבכי וסביבו תקיעה ישרה, כרמז שבפנים בלב קצת כאב על שהולך למות, אבל הכל סביב היה ביושר גמור, בעשיה שלמה וישרה בלב שלם ללכת ולקיים את צו ה'. לכן למדו על קול התרועה מאם סיסרא, שבכתה מחשש למות בנה, שכך גם כעין היה באברהם כשהלך להמית את יצחק בנו. או שהם עשו ביושרה בלב שלם ולכן מסובב בתקיעה ישרה, ובאמצע תרועה כבכי – כנגד שבזמן העקידה המלאכים בכו (ב"ר סה,י) [והם בכו שלוש דמעות: '"ויאמר אל תשלח ידך" – וסכין היכן היה? נשרו שלוש דמעות ממלאכי השרת, ושחת הסכין' וכו' (ב”ר נו,ז), ולכן כנגדם שלוש תרועות], ואותן הדמעות הכהו את עיני יצחק בזקנותו, וסיבה נוספת לכהות עיני יצחק בזקנותו זה כדי שהברכות יעברו ליעקב (ב”ר סה,ח) שיוכח שהוא הממשיך השלם של יצחק (ואילו בעשו אין כלום), שזה כגילוי שמעלת הקדושה שהגיע אליה בעקידה ממשיכה בזרעו ביעקב; לכן כנגד הנעשה בעקידה, מסירות הנפש של אברהם ויצחק, שזהו מעלה של קדושה גדולה, וזה ממשיך גם ביעקב, ומהם אלינו, זה מתגלה בשלוש פעמים של תרועה (ותקיעה סביבם) שאנו תוקעים. עוד בדומה, בר"ה יש דין לעולם בשל היותו יום בריאת האדם, ובפרט שבו נידון האדם הראשון ויצא בחסד (ויק"ר כט,א), וכל זה הוא בזכות שאנו מתקנים את העולם (שלכן נברא העולם בשביל ישראל והתורה [רש"י בראשית א,א], ולכן גם יצא אדם הראשון בחסד, שזה מכח שאנו נתקן בהמשך את העולם ולכן יש תקווה לעולם, שיתוקן), שזה מתגלה ביוה"כ ביובל שהאדם מתעלה בקדושה ביובל שזהו מעלת א"י הקדושה שמגלים בזה בחוזק את שם ה', ובפרט ביוה"כ שאנו נעשים כמלאכים, ואז משחררים את העבדים והשדות עם כל הקושי שבדבר – כדי לקיים את דבר ה'. לכן יוה"כ ביובל הוא כרמז לכח של היציאה בחסד בדין בר"ה, ולכן קשורים זה בזה, ולכן נלמדים יחד. בר"ה האדם הראשון נידון בחסד, כך מושפע לנו חסד ביום דין זה, בר"ה; ובפרט ע"י תקיעות השופר אנו משתיקים את השטן (בריבוי התקיעות, שאנו מראים בזה שאנו מחבבים את המצוות [ר"ה טז,ב; רש"י ד"ה 'כדי']), שזהו כעין גילוי החסד בדין בהורדת כח הקטרוג של השטן. זה קשור ליוה"כ (שבו מסתיים הדין) שבו אין לשטן רשות לקטרג (יומא כ,א), ולכן יש קשר ביניהם בגילוי של הורדת כח הקטרוג, ולכן קשורים זה בזה ומתגלה בחיבור ביניהם כדי ללמד על השופר שבו מורידים את הקטרוגים. בנוסף, בר"ה האדם הראשון נידון על האכילה מעץ הדעת, ועל זה יצא בחסד בדין, כיון שבהמשך אנו נתקן את העולם, וזה מתגלה בעקידה שהיא נעשתה בעקבות קטרוג השטן על שאברהם הכין סעודה לרגל היגמל יצחק ולא הקריב לה' כלום, ולכן הראה ה' לשטן שאברהם מוכן אפילו להקריב את יצחק (סנהדרין פט,ב), כך שיש בזה גילוי של תיקון אוכל (וכן בעקידה ימות כנגד שאדם הראשון היה צריך למות על שאכל מעץ הדעת; כך שיש גילוי של מוות ועשיית רצון ה' כתיקון לנעשה אצל אדם הראשון). לכן ביוה"כ שזה זמן העקידה, לא אוכלים, כנגד תיקון האכילה שהעלתה קטרוג; ויש מחלוקת מתי היתה העקידה כי יש בה שייכות לר”ה ויוה”כ, שכך מחבר בין אדם הראשון והתיקון בעקידה, וכך מתגלה בר”ה ויוה”כ תיקון בגילוי עקידה, ולכן תוקעים בשופר כגילוי לעקידה שמתגלת בשניהם ולכן נלמדת משניהם. עוד אפשר שאברהם ויצחק עשו ביושרה גמורה ולכן תקיעה לפני ואחרי, כעין שמתגלה העקידה בישרות (תחילה וסוף כעין מתחילה ועד הסוף נראה ביושר), ושרה נבהלה מהעקידה עד שמתה, ולכן כנגדה זה מתגלה בתרועה – קולות בכי כצער שהרגישה (וכן כצער עליה). וזה שלוש פעמים תש"ת (וכדו') כנגד שלושת האבות, כעין שבכל אב מתגלה קשר למעלת העקידה. אברהם היה התחלת האבות ולכן כתחילת הבכי, שזהו בכי כשברים, יצחק אחריו ולכן כהמשך הבכי שאז מגיע בכי כתרועה (ר"ה לד,ב), ויעקב כעין קיבל את כח שניהם ולכן שני הסוגים יחד (או שאברהם ידע מראש ולכן זהו כתרועה שבאה לאחר זמן, וליצחק נוגע בסמוך ולכן זהו כהתחלת הבכי שזהו שברים). חז"ל מביאים טעם לדין ביוה"כ, שזה קשור להורדת הלוחות השניים ביוה”כ (תענית ל,ב; רש”י ד”ה 'שנתנו'); לכן מובן שבסמוך לו נידונים בר"ה כדי שיהיה קשר לזכות של התורה שמתקנת את העולם, שזה גם הסיבה שלכן אדם הראשון יצא בחסד בר"ה בדין ולא מת, כיון שהעולם עתיד ליתקן ע”י התורה (וזה גם הטעם לבריאת העולם, בשביל התורה וישראל), ולכן קשורים. וזה מתגלה בשופר, ששמעו בסיני קולות שופר: ”ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (שמות יט,יט). לכן בקול שופר זה תרועה באמצע כרמז לפחד עד כדי בכי מצער הפחד, אבל עטוף לפני ואחרי בתקיעה ישרה, שהכל נעשה בשביל תיקון ויישור את האדם והעולם ע”י התורה, שהיא ישרה ומביאה שמחה לעולם: “פקודי ה' ישרים משמחי לב” (תהלים יט,ט). וזה שלוש פעמים של תש”ת (וכדו') כרמז שעלה שלוש פעמים בשביל שתנתן לנו התורה (שגם העליה השניה קשורה להורדת התורה, כיון שה' נתן בעליה השלישית את התורה לאחר שסלח מכח העליה השניה); והר סיני התקדש בקבלת התורה, ולכן כנגד זה מתגלה ביובל שאז הארץ מתקדשת. עוד טעם לדין ביוה”כ זה משום ברית המילה של אברהם אבינו שנעשתה ביוה”כ (פרקי דר”א, כט); ברית המילה כואבת, לכן כנגדה קולות של בכי – תרועה, אבל לפני ואחרי קול ישר, כרמז שאברהם היה ישר לפני ה' קודם לברית, ולכן תקיעה קודם לתרועה, אלא שבעקבות הברית אברהם התעלה בישרותו: 'רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו, לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז)' (משנה נדרים ג,יא), ולכן עוד תקיעה אחרי התרועה כישרות גדולה יותר לאחר הברית. בר”ה האדם נברא, ובריאת העולם קשורה לברית: 'דבר אחר: גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר: "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג)' (שם), לכן יש קשר בין ר"ה ויוה"כ בגילוי הברית, ולכן תקיעת שופר נלמדת מיוה”כ ור”ה לחבר לגילוי סנגוריה בדין. ובפרט שאדם הראשון חטא בעץ הדעת שגרם לתאוות ויצר זימה, לכן היה מושך בעורלתו ('רבי יצחק אמר: מושך בערלתו היה, כתיב הכא (הושע ו, ז) "והמה כאדם עברו ברית", וכתיב התם (בראשית יז, יד) "את בריתי הפר”' [סנהדרין לח,ב]), וזהו ההיפך מברית המילה, ולכן ברית המילה זהו כתיקון, ולכן יש השפעה מיוה”כ לר”ה בו נידון אדם הראשון (ויצא בחסד בדינו כיון שבהמשך יתוקן על ידנו, כמו שהתגלה בברית המילה אצל אברהם שבא לתקן). אולי גם אברהם התייעץ עם חבריו האם לעשות את ברית המילה: 'בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול, הלך ונמלך בשלושה אוהביו. אמר לו ענר: כבר בן מאה שנה אתה, ואתה הולך ומצער את עצמך?! אמר לו אשכול: מה את הולך ומסיים את עצמך בין שונאיך? אמר לו ממרא: אלקיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון, והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו?!' (ב”ר מב,ח). לכן יש שלוש תרועות כגילוי ששאל שלושה אנשים על עשיית הברית שהיא כואבת ומביאה בכי, ולפני ואחרי תקיעה כרמז שהכל עטוף בישרות, שהכל נעשה ע”פ מחשבה האם ראוי לעשות כך כדרך הישרה (ראה ב'תורת המקרא' “וירא”, שמרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א מסביר כיצד היה שייך להתייעץ אם למול, שמשמע שיכול היה שלא למול על אף שה' אמר לו למול) [ונאמר לאברהם למול בהקשר להולדת יצחק שעתיד להוולד (בראשית יז), שכך לימוד יבבא נלמד מאם סיסרא שבכתה מצער בהקשר לבנה (שבכתה עליו), כרמז שהתרועה קשור למילה שמביאה בכי מצער וקשורה לבן אברהם]. אולי כנגד ענר זה שברים שהם התחלת הבכי, שכך מיד כשימול יכאב לו ויבוא לידי סכנת חיים. כנגד אשכול זה תרועה שזה המשך הבכי, שכך הצער יבוא אח”כ לאחר זמן כשישמעו האויבים שהוא מל ולכן חלש ואפשר לבא להילחם בו ולהרגו. כנגד ממרא זהו שברים תרועה, שיש בדבריו יחס לשני הדברים, אלא שבכ"ז מביא שאין להתייחס אליהם כיון שהוכח שה' מגן עליו מסכנות שנעשה בו עצמו (רעבון) ומאויביו (כבשן האש ומלחמת המכלים), ולכן שימול על אף שתי הסכנות. כך ביוה"כ מתגלה ברית המילה, ובפרט ביוה"כ ביובל שאז משתחררים העבדים, שכך בברית המילה אדם משתחרר (מעט) מתאוות יצר הזימה שיש בו בשל הערלה (מורה נבוכים ג,מט) כעין שמשתחרר מעבדותו ליצרו. כך מתקן את חטא עץ הדעת שהביא לתאוות (ובפרט יצר הזימה), ולכן זה קשור ליציאה בחסד בדין שנעשה בר"ה, ולכן בתקיעת שופר שקשור להבאת חסד בדין של ר"ה זה מתגלה ביחד עם שופר של יוה"כ ביובל (וזה קשור לאנשים שמשפיעים זה לזה – שזהו שהתייעץ עם חבריו וכנגד זה התרועות, וכך כעין רמז שמכפר על אדם הראשון כעין קשר בין אנשים שמשפיע זה לזה, וכך השפיע גילוי אברהם לכך שיצא אדם הראשון בחסד, כיון שאברהם יקים את בנ”י שמתקנים את העולם).