'אתיא "עצם" מ"עצם" מיום הכפורים, מה להלן (ויקרא כג, כח): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא", שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו, ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם"' (פרקי דר"א, כט). אברהם אבינו נימול ביוה"כ וכך זה מביא זכות לכפרה ביוה"כ. בפשטות הטעם שביוה"כ אברהם נימול זה כדי לתת זכות כפרה בימי הדין של עשי"ת. שה' נתן עשי"ת לחזרה בתשובה כדי לזכות את ישראל בדין, ולכן גרם שאברהם ימול ביוה"כ כדי לתת תוספת זכות בדין של ימי הדין, כדי שהאדם יצא זכאי, וזה ראוי ביוה"כ לאחר שהאדם שב בתשובה בעשי"ת ולכן אז מתגלה כהמשך אברהם בקשרו לה'. גם אברהם ביקש כפרה לסדום אם ימצאו בה לפחות עשרה צדיקים, כך שמתגלה שגילוי הכפרה בטענת אברהם זה כשיש מקום לזכות (וזה נעשה בסמוך למילתו שהמלאכים הלכו לאחר ביקורו להפוך את סדום, ואברהם עמד אז לפני ה' וביקש על סדום), לכן זה דווקא ביוה"כ בו מסתיים דינם של הבינונים ולא בר"ה שאז נכתבים ונחתמים הצדיקים והרשעים הגמורים (ר"ה טז,ב) שאז לצדיקים הגמורים לא צריך זכות, ולרשעים הגמורים אין מקור של זכות במעשיהם ולכן עליהם אברהם לא מגלה זכות. ביוה"כ קיבלנו את הלוחות השניים ואז נסלח על חטא העגל, ולכן אז זהו זמן של כפרה (תענית ל,ב; רש"י ד"ה 'שנתנו'); לכן זה מתקשר לברית המילה של אברהם, שאז נעשה תמים כמו שמביא הפרקי דר"א קודם: '"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים [שָׁנָה] וְתֵשַׁע שָׁנִים", אמר לו הקב"ה: (שם) "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". אמר לו: עד עכשו לא היית תמים, אלא מול בשר ערלתך מעליך, והתהלך לפני והיה תמים. שהערלה טמאה היא מכל הטומאות, שנאמר (ישעיה נב, א): "לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא". שהערלה מום מכל מומים. מול בשר ערלתך והיה תמים' (פרקי דר"א, שם). ע"י ברית המילה הוריד אברהם את המום טומאה של הערלה, ולכן אז נעשה תמים – שלם. לכן זה כמו המתגלה ביוה"כ שהורד מאתנו, התכפר לנו, חטא טומאת העגל. גם על התורה נאמר שהיא תמימה: "תורת ה' תמימה" (תהלים יט,ח), ולכן זה מתאים לזמן בו נימול אברהם ונעשה תמים (וכך מי שדבק בתורה שקיבלנו נעשה תמים – שלם). אולי גם בלוחות השניים היתה ברית שה' עשה במחילה: "ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד,כז), 'והנכון בעיני כי בעבור שישראל הם החוטאים והעוברים על הברית הוצרך הקב"ה לחדש להם ברית חדשה שלא יפר הוא להם בריתו, ואמר למשה שיכתוב התנאין. וזה טעם "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". וטעם אתך כי בעבורך עשיתי עמהם, ולא הוצרכו הם להביא עצמם במסורת הברית הזאת, אבל הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם וכתב המחילה והתנאין' (רמב"ן). לכן זה דומה (כנגדו) לברית מילה שאברהם עשה ברית עם ה' וזה קשור למחילה; לכן נעשה בזמן בו קיבלנו את הלוחות השניים שאז נעשתה המחילה. אולי אפשר שנאמר על אדם הראשון: 'רבי יצחק אמר: מושך בערלתו היה, כתיב הכא (הושע ו, ז) "והמה כאדם עברו ברית", וכתיב התם (בראשית יז, יד) "את בריתי הפר"' (סנהדרין לח,ב). שאדם הראשון נולד מהול (תנחומא "נח" סימן ה) שנוצר בשלמות, והברית מילה מורידה את התאווה ליצר ערווה ('וכן המילה אצלי אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה' [מורה נבוכים ג,מט]), ואדם הראשון כשחטא בעץ הדעת נכנסה בו התאווה ליצר (שלכן רק אז ראה שהוא ערום, כיון שיצר התאוה התעורר אצלו) ולכן מובן שנעשה מושך בעורלתו כדי להגביר את תאוות יצרו בשל כח התאווה שנכנסה בו. ביום שישי אדם הראשון חטא בעץ הדעת, ונידון על חטאו ויצא בגזר דין בחסד, וזה היה בר"ה ולכן נקבע ר"ה לדין (ויק"ר כט,א). לכן ביוה"כ, שהוא בא אחר ר"ה, בו מתגלה ברית המילה של אברהם שבא לאחר אדם הראשון ותיקן בברית המילה את הגילוי של משיכת הערלה של אדם הראשון שעשה בעקבות החטא, וכך מביא לכפרה ביוה"כ שלאחר ר"ה (ושניהם קשורים לדין שבעשי"ת, שמתחיל בהקשר לחטא עץ הדעת שבר"ה יצא זכאי). וכן אדם הראשון בעקבות עץ הדעת היה מושך בעורלתו אבל השפעתו נעשית לאחר זמן (שלא מיד מבטל את מציאותו כמהול, אלא לוקח זמן עד שמשפיע להיות כערל), ולכן הגילוי של התיקון לביטול היותו מהול זה לאחר זמן, שלכן מתגלה ביוה"כ שזה לאחר כמה זמן מר"ה שבו חטא, וזה ביוה"כ שלאחר עשרה ימים כרמז שאדם הראשון פגם בקדושת כל הבריאה, שהיא נבראה מכח הקדושה – עשרת המאמרות שה' שם בבריאה, ולכן זה בגילוי של עשרה; וכן התיקון לחטאו זה ע"י התורה, שהיא כלולה בעשרת הדברות (יר' שקלים ו,א), ולכן תיקון לחטאו נעשה בגילוי של יום עשירי – יוה"כ, ולכן בו אברהם מל (ובו קיבלנו את הלוחות השניים, שיש בהם את עשרת הדברות). אולי גם מעלת הניסיון שבברית המילה של אברהם זה בשל שהיה בזה סכנת חיים בשל גילו וסכנה מאויביו, כמו שיעצוהו ענר ואשכול להימנע בשל כך מלמול (תנחומא "וירא" סימן ג), לכן בגילוי ברית המילה יש ביטוי של מסירות נפש. (מסירות הנפש מתגלה גם בעקידה, ויש דעה שהעקידה היתה ביוה"כ [זה מחלוקת האם היתה בר"ה או ביוה"כ] כך שקשור לגילוי ביוה"כ; וגם העקידה נעשתה בעקבות ברית המילה של ישמעאל, שטען מול יצחק שהוא מל בהיותו בן 13 [סנהדרין פט,ב], והוא נימול יחד עם אברהם: "בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו" [בראשית יז,כו], כך שנעשה ביוה"כ, ולכן יש גילוי קשר בין ברית המילה והעקידה ביוה"כ). לכן מובן שאומר הפרקי דר"א (שם): 'ובאותו מקום שנמול אברהם ונשאר דמו, שם נבנה המזבח, ולכך נאמר (ויקרא ד, כה): "וְאֶת כָּל דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ", (יחזקאל טז, ו): "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי"'. שיש השפעת כפרה תמידית מברית המילה של אברהם בגילוי של המזבח, וזה קשור למסירות נפש של בנ"י כעין קרבן במזבח (ולכן מביא את הפס' "בדמיך חיי") [ולכן מובן שזה מתגלה ביוה"כ בעקידה]. יסוד מסירות הנפש שיש בישראל זו מעלה גדולה ביותר שמכפרת על חטאינו, ובפרט שהחטאים נעשים בשל תאוות גופנו שמחטיאנו (כעין תאוות הערווה שחטא אדם הראשון, שלכן היה מושך בערלתו), ולכן בגילוי מסירות נפש שמראים שרצוננו לעשות את דבר ה' גדול מחשיבותנו לגופנו, יש בזה מעלה גדולה מאוד לכפרה. לכן זה נעשה ביוה"כ שהוא היום העשירי כעין רמז לעקידה שהיא הניסיון העשירי (ובפרט אם נעשתה ביוה"כ) שהתנסה בו אברהם, שכך מתגלה שהברית מגלה על מסירות נפש לה', ולכן זה ראוי להתגלות ביוה"כ (עשירי בעשי"ת) ולכן אז נימול אברהם, ובכך מביא כפרה לישראל ביום זה.