"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד,א). '(איכה א, ב) "בכה תבכה בלילה", שתי בכיות הללו למה? אמר רבה אמר רבי יוחנן: אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני. "בלילה", על עסקי לילה, שנאמר (במדבר יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה א"ר יוחנן: אותו היום ליל ט' באב היה, אמר להן הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות' (סנהדרין קד,ב). ביר' מובא: '"וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן" וגו'. אתון אשכחינן עסיקין בהלכות חלה וערלה. אמרו להן: לארץ אין אתם נכנסין ואתם עסוקין בהלכות חלה וערלה? מיד (במדבר יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה הוא". אמר להן: אתם בכיתם לפני בכייה של תפלות, היו עתידין אתם לבכות בכייה של ממש, (איכה א, ב) "בכה תבכה בלילה". תני ר' שמעון בן יוחי: כתיב (במדבר יא, י) "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו" וגו', על שש עריות שאסר להן משה' וכו' (יר' תענית ד,ה). בפשטות מה שמביאים את דברי רשב"י זה דוגמה לעוד בכי של תפלות. הפני משה מסביר: '"בכה תבכה בלילה". וכנגדם שתי בכיות של תפלות, כדתני רשב"י וכו' אחת שבכו על שש עריות שאסר להם משה יותר ממה שהיה אסור לבני נח ואחת של מרגלים', שבפס' נרמז שבכו פעמיים, כנגד פעמיים בכי של תפלות. בפשטות נראה שבאו לרמז כעין רמז "בכה" (בניקוד אחר) בעבר ולכן "תבכה" בעתיד בחורבן, ומתי? "בלילה", שזה בזמן שבכו בט' באב, כמו שנאמר "ויבכו העם בלילה ההוא". לזה מוסיפים את דברי רשב"י שגם קודם בכו בכיה של חינם, ולכן עכשיו שבכו בכיה של חינם ב-ט' באב זה הזכיר את מה שעשו שבכו קודם, ולכן בהתגלות של הבכי של אמת מתגלה בשני בכיות, שזהו פשט "בכה תבכה" רמז שבכו פעמיים, כיון שנענשו כגילוי של פעמיים, שבבכי במרגלים נזכר הקטרוג של הבכי במתאווים. שזה מובן מהמובא במדרש: 'ארשב"י: אמר הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של תפלות, סופכם להיות בוכים בכיה של ממש, והיכן בכו ישראל בכיה של תפלות? (במדבר יא, י) "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" (שם יד, א), "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם". והיכן בכו ישראל בכיה של ממש? ר' איבו ור' יהודה בר' סימון, ר' איבו אמר: אחד ברמה ואחד בבבל; ברמה, דכתיב (ירמיה לא, יד): "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע" וְגוֹ', בבבל דכתיב (תהלים קלז, א): "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" וְגוֹ'. רבי יהודה ברבי סימון אמר: אחד ביהוד מדינתא, ואחד בבבל; ביהוד מדינתא "בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה", בבבל "על נהרות בבל"' (איכ"ר א,כג). [או שני בכיות כנגד חורבן ראשון וחורבן שני כמובא בגמ']. אולי אפילו רמזו זאת בפס' שמובא "בלילה", שמה זה משנה שבכו דווקא בלילה? אלא שזה בא לרמז שזה העלה את הקטרוג של הבכי חינם שהיה בעניין של עסקי לילה, שזהו ענייני ביאה שנעשה בלילה, שעל זה בכו במתאווים - שנאסרו להם העריות. אולי אפילו במתאווים התלוננו שרוצים את האוכל שהיה במצרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" וגו' (במדבר יא,ה), וכאן המרגלים הוציאו דיבת הארץ ע"י שהראו את פירותיה ("וזה פריה" [במדבר יג,כז]), ולכן זה הזכיר את הבכי שנעשה בהקשר למאכלים שנעשה במתאווים; גם במתאווים התגעגעו למצרים, וכך במרגלים אמרו: "הלוא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד,ג-ד). אולי גם במרגלים בכו שלא רוצים להיכנס לארץ, ובארץ זה עיקר מקום קיום התורה (ספרי "עקב", מג) ולכן ההתנגדות לכניסה לארץ זהו כהתנגדות לקיום התורה, ולכן בבכי התפלות הזה זה העלה את הקטרוג על מה שבכו בכי של תפלות על שהצטוו בתורה לפרוש מעריות. אולי גם רמז שנאמר שאם יחטאו בעריות אז יגורשו מהארץ, כמובא לאחר שנאמר איסורי עריות: " ... כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח,כז-כח). לכן עכשיו שמתנגדים להיכנס לארץ זה מזכיר את הקאת הארץ החוצה את החוטאים בעריות, ולכן זה מתחבר לבכי שלהם שרוצים לחטוא בעריות. אולי אפילו בבכי שלא להיכנס לארץ חשבו שהיה מיותר לצאת ממצרים וכל הנעשה בזה, שזה כולל מתן תורה, ואגב כך גם חשבו שאילו היו נשארים במצרים לא היו מצטווים על איסורי עריות, שזה היה דבר שמאוד הפריע להם כמו שהתגלה במתאווים, ולכן תוך כדי הבכי ב-ט' באב נזכרו במחשבתם גם מה שבכו במתאווים וכעין בכו במקצת גם על זה. אולי למדו אז הלכות חלה וערלה שהם מצוות התלויות בארץ (אמנם ערלה זה גם בחו"ל, אבל החיוב החל מהכניסה לארץ והלאה), שזה הזכיר להם שבא"י יש גילוי חזק נגד עריות, שיגלו מהארץ אם יחטאו בעריות, וזה התחבר להם לחלה וערלה שלמדו, שהאישה מכונה לחם ('"כי אם הלחם" - היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה' [רש"י; בראשית לט,ו]), ובשנות ערלה אסור לאכילה (ואח"כ מותר לאכול), שזה התחבר להם שבאישות הצטוו שיש שאסורות להם (ויש שמותרות כמו שבשאר השנים הפירות מותרים). נראה שהחורבן קשור לחטא המרגלים, ושם נאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד,א-ד). בט' באב שבכו נענשו שיבכו בשל החורבן; ובו היו הרבה הרוגים כנגד שאמרו שעדיף היה למות מאשר להיכנס לארץ. כמו כן נלקחו לעבדות בגלות, כנגד שאמרו: "נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה", שכך הם היו לבז (שבזזו אותם לעבדות) בגלות. ולא הצליחו לנצח את האויבים כמו שטענו המרגלים שהאויבים בארץ חזקים מהם [ועל זה בכו העם]. (וזה לאחר שהעיר היתה במצור, שהיו ברעב, כנגד שהמרגלים הראו את פרי הארץ והוציאו דיבתה אז נענשו שלא יקבלו אוכל מהארץ. והחורבן היה לאחר שפרצו את החומות, שזה נעשה באבני בליסטרה, כנגד "ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים" [במדבר יד,י]).