"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז). 'אמר רבי יודה בן פזי: מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון. אמר: הלואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה, הדא הוא דכתיב (בראשית ב) "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", וכתיב (שמות כ) "מזבח אדמה תעשה לי", מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף כאן מזבח' (יר' נזיר ז,ב). '"מן האדמה" רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו: ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר (שמות כ) "מזבח אדמה תעשה לי". אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד' (ב"ר יד,ח). 'המזבח, מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (דה"א כב, א): "וזה מזבח לעולה לישראל". ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר (בראשית כב, ב): "ולך לך אל ארץ המוריה". ונאמר (דה"ב ג, א): "ויבן שלמה את הבית בהר המוריה". ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא' (רמב"ם; הל' בית הבחירה ב,א-ב). חז"ל מביאים שה' ברא את האדם ממלא תרווד אחד ממקום המזבח כדי שתהא לו עמידה, שהכוונה שיכופר לו ובכך תהא לו עמידה. לכן אמרו תרווד אחד, כרמז שהאדם מת מחטאו ('...אמר להם: ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית' [ברכות לג,א]) וכשמת הוא מטמא אהל ב'מלא תרווד רקב' (משנה; אהלות ב,א), והרקב הוא כעין עפר ('ורקב - הוא העפר אשר יפול מגוף המת כאשר יכלה לחותו והוא דומה לעפר' [פירוש המשניות לרמב"ם, שם]), ולכן ככפרה לחטא כדי שיוכל לעמוד ולהתקיים נילקח כנגד זה תרווד אחד של עפר לחיותו (היפך ממיתה), שיהיה בו גילוי של קשר למזבח לכפרה לחטא כדי שיוכל לעמוד. למדו זאת מג"ש "אדמה", ותחילת הפס' הוא "וייצר", שדרשו על זה חז"ל: 'ייצר - שני יצרים, יצר טוב ויצר הרע' וכו' (ב"ר יד,ד [או כבגמ': 'מאי "וייצר"? ... דאמר ר' שמעון בן פזי: אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי' (ברכות סא,א) שגם זה רומז על חטאי האדם]), לכן דרשו את המשך הפס' שה' ברא את האדם ממקום המזבח כדי שיהיה לו קשר לכפרה כדי שיוכל לעמוד בעולם. אולי גם לכן מיד נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים", שע"י שנברא ממקום המזבח יש לו קשר לכפרה וחיבור לקדושה, ולכן יכולה לחול בו נשמה שהיא משמים, אע"פ שהוא גשמי ארצי שנמשך לחטא; וכן יש בו נשמה כיון שבא לתקן את העולם, שנופל ושב בתשובה ומכפר ומתקן את העולם, ולכן ראוי לנפוח בו נשמה. כמו כן, במזבח מביא קרבן לה', שמחבר את עצמו לה' (שבקרבן כעין מקריב את עצמו), וכן מתכפר לו שהוא שב בתשובה לקב"ה, ולכן נרמז מיד על נפיחת נשמה באדם, שהיא חלק אלוקי, כרמז לקשר לה'. וכן הסיום "ויהי האדם לנפש חיה": '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י), שע"י שיש בו דעה יכול לחטוא וכן לשוב בתשובה, וכחלק מהתשובה הוא צריך להתוודות על חטאו שזה בדיבור, כך שזה קשור לבריאתו ממקום המזבח ששם מקום כפרתו. כיוון שמשם נברא כדי לקשר לכפרתו וכן נעשה בו העקידה, לכן מקום המזבח צריך להיות מכוון ביותר, כדי שיהיה במקום בו נלקח לבריאת האדם ובמקום בו נעשתה העקידה, שזהו יסוד המזבח, שלכן כעין שנמצא במקום המזבח: 'ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום' (זבחים סב,א), וכן: 'אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי' (פרקי דר"א, לא). במקום המזבח נעשו כמה קורבנות: קרבנו של אדם הראשון כשנברא, קורבנם של קין והבל, קרבנו של נח והעקידה. נראה שזה לא במקרה כך נעשה, אלא שיש באדם כמה עניינים של תיקון: יש תיקון עצמו שיהיה בעל מידות טובות, יש תיקון בין אדם לחברו, יש תיקון בין אדם למקום ומעל כל זה יש העלאת כל העולם לקדושה להפיכתו לקדושה כעין שמים. כנגד תיקון עצמו זהו קרבנו של אדם הראשון שהקריב כשנברא, כגילוי תיקון לעצמו. קורבנם של קין והבל כנגד תיקון בין אדם לחברו, שהוקרב שם ע"י שנים; וקין קינא בקבלת קרבנו של הבל ("ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" וגו' [בראשית ד,ג-ז]) במקום שיהיו משלימים זה את זה (ואולי אף בכך קין יקריב מבהמותיו של הבל, והבל מגידולי קרקעו של קין) שזו היתה ההקרבה הראויה שהיתה צריכה להיות, הקרבה של חיבור והשלמת האדם את רעהו. קרבנו של נח היה לאחר המבול שבא בשל חטאי האדם עד שה' החליט להשמיד את העולם, ונח הקריב כעולם חדש לה', שזה כנגד בין אדם למקום. (או שקרבן נח כנגד בין אדם לחברו כיון שבמבול נחתם דינם על הגזל [סנהדרין קח,א]. וקורבן קין והבל זה בין אדם למקום, שזה היה ההבדל בין קרבן הבל שהתקבל לקרבן קין שלא, בשל קשר לחטא – שהביא קרבן לא ראוי לה', וכמו שה' אמר לו "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו"). בעקידה היה ניסיון קשה ביותר של אברהם ובכ"ז עמד בו, שזה כנגד העלאת כל העולם לדרגה עליונה של קדושה. שכל אלו נעשים גם בהקרבת הקורבנות במקדש.