"וַיֹּאמֶר אלוקים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא"  (במדבר כב, יב)

בתורה מתואר האדם כ"צלם אלוקים", מלבד מה שהיא מעניקה לאדם כוח אדירים, נועדה גם לתת לו כיוון ומהלך בחיים. התבוננות במעשי האלוקים מלמדת על אודות טובו הגדול כלפי הנבראים. הוא דואג להם לאוויר, למזון וממלא את העולם באור ובצבעים נהדרים. בריאת האדם "בצלם אלוקים" נועדה גם ללמד את האדם שעליו להיות כמוהו ולרתום את כוחותיו למען הבאת טוב ואושר לעולם. בכוח הרב שניתן לאדם, יש ביכולתו לתרום ולהביא שגשוג ופריחה, או לעומת זאת - אבדון וקללה. במה הדבר תלוי? בהחלטתו של האדם. החלטות האדם ובחירותיו לאיזה כיוון להוביל את העולם, מונעות מצורת ההסתכלות שלו על העולם. זה ההבדל שבין "עַיִן טוֹבָה" לבין "עַיִן רָעָה".

חז"ל עורכים השוואה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע (פרקי אבות ה, יט): "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה... תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה... מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע".

נראה שהשוואה זו אינה מקרית. אברהם ובלעם עובדים בדיוק באותה השיטה: גם אברהם אבינו וגם ובלעם מודעים היטב לעובדה שלאדם יש נקודות אור ויש באותה המידה נקודות חושך. כל השאלה היא האם ניתן לקחת את נקודות האור ולו המצומצמות ביותר ודרכן להאיר לגמרי את האדם, או שמא ניקח את נקודות החושך ואיתן נחשיך כל חלקה טובה.

אברהם אבינו, איש החסד, לוקח את הנקודות הטובות שבאדם ומנסה לפתח אותן כדי שנקודות האור שבאדם ילכו ויאירו יותר ויותר עד שהן תגרשנה את נקודות החושך. אברהם אבינו מוכן להילחם אפילו על אנשי סדום, שאין חולק על כך שהם רעים וחטאים מאוד. משום שהוא מאמין שמעט צדיקים יהיו מסוגלים להעצים את טיפת האור שעדיין קיימת באנשי סדום.

לעומתו, בלעם הרשע מנסה לעשות את ההיפך, הוא לוקח את נקודת החושך ומנסה להעצים אותה בצורה כזו שהיא תחשיך כל נקודה חיובית אצל האדם. הוא בחר ללכת לראות את עם ישראל ב"עַיִן רָעָה" ושלילית ולבטא זאת בקללה שתצא מפיו. בלעם רוצה ומנסה לעורר את הדין כך שהקב"ה יעניש בחומרה. הוא מנסה לקחת את אחת הנקודות הבסיסיות של החיים שבהן נכשלת מרבית האנושות ומקווה שגם ישראל יפלו בזה. הוא רוצה להתלבש על נקודת הצניעות, ולאכזבתו זה לא קורה, לאכזבתו עם ישראל יודע להתנהל ובתיהם מנוהלים בצורה המתוקנת ביותר, וקללתו של אותו הרשע הופכת לברכה (במדבר כד, ה): "מַה טֹּובוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

כבני אדם עלינו להכיר עד כמה חשובה צורת הסתכלותנו על העולם. הסתכלות על העולם ב"עַיִן רָעָה", ביטויים שליליים וקללות עלולים להביא לתוצאות הרסניות ביותר. לעומת זאת הסתכלות על העולם ב"עַיִן טוֹבָה", ברכות ואיחולים, גם כאלו שנשמעים נדושים ויומיומיים, כמו: "שלום", "בוקר טוב" וכו' - כוחם להביא ברכה ואושר רב לעולם.

זו בדיוק הסיבה שכאשר חז"ל מפרשים את פרשת בלעם במסכת סנהדרין, הם מכניסים שם את המאמר המפורסם (סנהדרין קה, ב): "אמר רבי יהודה: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" - חז"ל רוצים לרמוז לנו שהדרך להתמודד עם דרכו של בלעם הרשע, היא לעשות ואפילו באופן מאולץ מעשה טוב, כך שקללתו של בלעם תהפוך לנו בע"ה לברכתו של אברהם אבינו.

הרב שמואל רבינוביץ, מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"