"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" וגו' (במדבר טז,א). '"ויקח קרח". אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו. "קרח" שנעשה קרחה בישראל. "בן יצהר" בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. "בן קהת" בן שהקהה שיני מולידיו. "בן לוי" בן שנעשה לויה בגיהנם. וליחשוב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם; אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב ביקש רחמים על עצמו, שנאמר (בראשית מט, ו) "בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי" – "בסודם אל תבא נפשי" אלו מרגלים, "ובקהלם אל תחד כבודי" זה עדת קרח' (סנהדרין קט,ב). 'מקח רע - התחיל בקטטה. שעשה קרחה בישראל – שנבלעו. שהרתיח – שהכעיס. הקהה שיני מולידיו - שנתביישו אבותיו במעשיו הרעים. בקש רחמים על עצמו - שלא יהא נמנה עמהם. אלו מרגלים - דלא כתיב בהן פלוני בן יעקב' (רש"י). '"ויקח" וגו', אר"ל: שלקח מקח כו'. דלפי פשוטו נדחק רש"י בפי' החומש שלקח את עצמו לצד אחד, וע"כ דרשו מיניה כי זה בעושרו לא עשה כדרך העשירים שקונים המקח היותר טוב, אבל קרח לקח בעושרו מקח רע כמ"ש לקמן "עושר שמור" וגו'. ומדהא לדרשה דרשו כל המקרא לדרשה, וכן דרכם במדרשות לדרוש השמות כפי ענינו במקום ההוא. ואמר קרח שנעשה קרחה בישראל, ר"ל שמו נעשה קרחה בישראל שלא יקרא עוד אחר בשם זה, כמ"ש ביומא מדכתיב "שם רשעים ירקב"; ודקדק לומר בישראל דבבני עשו נשאר שם קרח באלופי עשו. ואמר בן יצהר שהרתיח כו', שאיש אחד הביא חמה וקצף על כל ישראל, כמ"ש "הבדלו מתוך העדה" וגו'. ואמר שהקהה שיני מולידיו, לענין המעלה והיחוס שהיו בני קהת היותר קדושים בכל ישראל. ואמר שנעשה לויה בגיהנם דהיינו "וירדו חיים שאולה", וכן בן שעקב כו' לגיהנם. ואמר "בסודם אל תבא נפשי" אלו מרגלים כו', י"ל מה ענין מרגלים לשבט לוי, שהרי לא היה עם המרגלים משבט לוי? ואם על שבט שמעון אמר קשה למה נקטו יותר משאר י' שבטים? אבל רש"י בחומש פי' "בסודם אל תבא" וגו' זו מעשה זמרי שנאמר בו "נשיא בית אב לשמעוני" ולא נאמר בן יעקב. ואולי קבלה היה בידם שהמרגל משבט שמעון הוא היה בעל המעשה ביניהם' וכו' (מהרש"א). 'לכאורה הוי כונת הענין לדרוש השמות לפי ענין הפרשה כאשר כן הוא מדרך האגדות, וכמש״כ לעיל ר״פ שלח בשמות המרגלים; אבל לא נתבאר מה הכריחו בכ״ז לדרוש כן, ואפשר לומר דקשה לו ממ״ש במגילה ט״ו א׳ כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין ופרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי בידוע שהוא רשע בן רשע, יעו״ש. ולפי״ז הלא יהיה צ״ל דגם אבותיו של קרח שחשיב בזה היו רשעים, לכן דריש כל השמות כתוארים על קרח לבד, וכן יתר השמות שבפסוק זה, כפי שיבא עוד. ודריש קרח, שנעשה קרחה בישראל, וי״ל הבאור שעל ידו נעשה קרחה בישראל, כלומר חסרון אנשים רבים, שע״י המחלוקת נהרגו יותר מי״ד אלפים איש, כמבואר בפרשה הסמוכה, ועיין בחא״ג. וכן דריש תואר על קרח בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, ופי׳ בחא״ג שאיש אחד הביא חמה וקצף על כל ישראל, כמש״כ לקמן הבדלו מתוך העדה ואכלה וגו׳, עכ״ל. אבל לא ביאר מהו הלשון כצהרים, ונראה ע״פ מ״ש במדרשים ס״פ לך "בעצם היום נמול אברהם" – בחצי היום, בצהרים, וזה מפני שרצה אברהם לפרסם דבר המילה, וזמן הצהרים הוא יותר מסוגל לפרסום, שאז כל בני האדם נעורים. ומהאי טעמא אמרו בשבת פ״ט א׳ שהגביל משה לישראל זמן קבלת התורה בו׳ שעות היום דהיינו בצהרים, משום דאמרו שם (פ״ו:) על הפסוק דישעיה מ״א "לא מראש בסתר דברתי" דקאי על נתינת התורה שהיתה בפרסום, ולכן קבע זמן צהרים שהוא זמן יותר מסוגל לפרסום, וכאן כונת הדרשה שפרסם מאד דבר המחלוקת, וכדי לצייר גודל הפרסום המשיל על זה את זמן הצהרים. ועוד דריש בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו, והכונה פשוטה שבייש את אבותיו במעשיו הרעים, והמליצה קהות שינים לזה נראה דהוא תואר להפרות הבזיון, ובאור הדבר, מפני שכשידוע היה שבט קהת היותר קדוש בישראל, כמבואר בפ׳ במדבר ובפ׳ נשא מעבודת הקודש שהיתה נתונה עליהם, וידוע דכל המקודש מחבירו בזיונו מרובה מבזיון חבירו, ורומז לגודל בזיונו עד שהקהה את שיניו. ודריש עוד בן לוי – בן שנעשה לויה בגיהנם, וי״ל הכונה שירד לגיהנם בלויה גדולה, כלומר בקיבוץ אנשים רבים, כמבואר בפרשה שבלעה הארץ אותו ואת כל עדתו. ומה שלא חשיב עוד סדר הדורות עד יעקב ולדרוש בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם, מפרש בגמ׳ שראה יעקב בנבואה מחלוקת זו וביקש מהקב״ה שלא ייחסו אותו אליו במעשה זו, ומבואר זה לפנינו בפ׳ ויחי בפסוק "בסודם אל תבא נפשי”' (ת"ת). אולי כאן דרש ר"ל את כל השושלת של קרח כיון שבאותו פס' נאמר גם על דתן ואבירם ואון, ואצלם נאמר רק אביהם וראש השבט ולא פירוט כמו אצל קרח, ולכן דרשו שזה מרמז על חטאם (וכיון שכך דרשו על קרח אז גם דרשו כך עליהם שזה מרמז על חטאם ומעשיהם). על "ויקח" דרש שלקח מקח רע, כנראה דרש כרמז "ויקח קרח", שמרמז מה לקח – שהאות ק' מתחלפת באות י', והאות ח' מתחלפת באות ע' (שמתחלפות בדרשות בשל היותם מוצא אחד [ראה רש"י בויקרא יט,טז]), וכך יוצא 'ירע' – 'ויקח ירע', לקח דבר שירע לו (או שהאות ק' מתחלפת באות כ', שכך יוצא 'ויקח כרע', שזהו כמו לקיחת דבר רע; או שמתחלפת באות  ג', וכך יוצא 'גרע', שלקח מקח שבגללו גרע מעצמו, שזהו לקח רע). שבאו לומר בזה שזה נעשה בעשיה מרובה ובכוונה להרעה כעין לקיחת מקח שנעשה תוך מחשבה והתמקחות מרובה; ומה תכנן להרע? זהו ויקח שלקח עצמו לצד אחד במחלוקת, כמו הפשט: '"ויקח קרח" - לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. וזהו שתרגם אונקלוס: ואיתפליג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת' וכו' (רש"י בפס'). '"קרח" - שנעשה קרחה בישראל',  שנבלעו באדמה; אולי גם ברמז קרחה כעין "קרחי", שהכוונה מריטת שיער (מיכה א,טז; מצודות) שתולש את כל השיער מהשורש (ולא כגוזר שמשאיר חלק) וזורקו לרצפה למטה ונשאר בראש רק העור, כך נבלעו באדמה, שנמשכו ונפלו הם וכל אשר להם לתוך האדמה (כעין מריטה מהשורש, שלא נשאר כלום), והיא נסגרה אחריהם ונשארה האדמה, שהיא בצבע שדומה קצת לעור הראש. '"בן יצהר" - בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים', אולי זה כהמשך למקודם, שקודם נאמר על אותם שנבלעו, ועכשיו מרמז על השרופים, שזהו שנשרפו מהחום כעין חום הצהרים מהשמש, והביא כעס גדול בעולם במעשה זה שעשו בגללו. גם נראה שרמזו בזה שהנשרפים מקטירי הקטורת היו בפתח אוהל מועד ("ויעמדו פתח אהל מועד" [במדבר טז,יח]), והמשכן הוא כנגד העולם (תנחומא "פקודי" סימן ב), ולכן רמזו בזה שהרתיחה היא כבכל העולם (וכן הקטורת במשכן מעלתה גדולה והיא מכפרת לכל העולם [ככל עבודת המשכן; וכן המשכן כנגד כל העולם ולכן מכפרת לכולו], ולכן בעיוותה נעשה כרעה לכל העולם). אולי גם כרמז שהוא רצה להחליף את אהרן בכהונה, וכהונת אהרן באה לו בעקבות שמסר נפשו בשביל להציל את ישראל בעגל (ויק"ר י,ג) ולכן הוא מכפר במשכן שנעשה כתיקון לאחר חטא העגל, וחטא העגל נעשה עד שעה שישית (שאז ירד משה) שזהו צהרים; כך רומז שבניסיון להעביר את כהונת אהרן היה בזה קטרוג כעין שזכר חטא העגל עלה (וכן עצם ניסיונו להעביר את כהונת אהרן זה פגיעה בעבודת המשכן כרצון ה', ולכן מקטרג על כל העולם ומזכיר את חטא העגל שהמשכן מכפר עליו). '"בן קהת" בן שהקהה שיני מולידיו', שהוא בא לחטא בשל יחוס אבותיו, שקינא בנשיאות אליצפן שהוא בן האח הקטן, וחשב שהוא עצמו צריך להיות בנשיאות ע"פ הסדר של היחוס (תנחומא "קרח" סימן א), לכן מודגש שהקהה את שיני מולידיו, כעין רמז לאביו מולידו שבגללו חטא – שהוא השני מבני קהת. אולם נראה שגם רומז (כמו הקודמים שרומזים לעונשים) שזה מרמז שבחטאו הייתה חומרה מיוחדת שאפילו תינוקת מתו (תנחומא "קרח" סימן ג), ולכן אומר בצורה שמזכירה לידה, וכעין הקהת שינים כעין רמז לתינוק שאין לו שינים. '"בן לוי" – בן שנעשה לויה בגיהנם', שזה כרמז שרבים החוטאים שמתו אתו (שזה מראה שהחטיא את הרבים, שזה חמור מאוד), וכן זה כרמז שגם קיבלו עונש בעוה"ב, בנוסף לעונש שקיבלו בעולם הזה. או שזה בא לומר את חומרת עונשם שלכן לא באים לעוה"ב (כשיטת ר"ע שנאמרה קודם בגמ'), וזהו שנעשה לויה בגיהנום, שמתלווה לגיהנום לעולם. יחוס ליעקב לא נאמר כי הוא ביקש רחמים שלא ייזכר עליו, אולם לכאורה למה לא ביקשו גם שאר אבותיו שלא יזכרו עליו? אולי קרח כשבא לחלוק היה בזה כעין גילוי כדומה ללוי שפעל נגד יוסף שהיה כעין הבכיר אצל יעקב (שכעין נמשך בחטאו בהתגלות שיש בו שנעשתה גם באביו), לכן כיון שהיה בזה גילוי כמותו לא יכל לוי לבקש שלא ייזכר שמו עליו. (ואם היה נזכר יעקב היה נחשב לוי כרמז שהרבה מתו, וקיבלו עונש גם בעוה"ב כמחטיא את הרבים, ויעקב כרמז שנשארים בגיהנום כעין נטוע בעקבי רגליו בגיהנום). אולי אפשר שרמזו שקרח בא לכפור בתורת משה, ולכן זה נרמז בפס'. שלקח מקח רע לעצמו זה כנגד ספר בראשית, ש"בראשית" רומז לתורה וישראל (רש"י; בראשית א,א), והתורה היא מקח טוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד,ב), וה' נתן לנו את התורה ואנו לקחנו אותה, שזהו היפך מקרח; וכן רומז לספר בראשית שמסופר על האבות שהיו ישרים, שפעלו בישרות שזהו טוב: 'מאי "ספר הישר"? א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים' (ע"ז כה,א). קרח שנעשה קרחה בישראל רומז לספר שמות שבו מסופר על גלות מצרים שמתו רבים מישראל בעבדות (וכן במכת חושך). בן יצהר שהרתיח את העולם כצהרים רומז לספר ויקרא שבו עבודת המשכן שהיא מכפרת על העולם ומביאה מידת הרחמים על העולם. בן קהת שהקהה שיני מולידיו רומז לספר במדבר שבו מסופר על תולדות ישראל במדבר, שבו התחלף הדור ולכן רומז לבן ומולידו; וכן מסופר על חטאי בנ"י, שעל חטאיהם היו ראויים להיענש, שזהו להקהות שיניהם. בן לוי שנעשה לויה בגיהנום רומז לספר דברים שהוא לקראת הכניסה לארץ, וא"י היא גן עדן עלי אדמות, היפך מהגיהנום; בנוסף, א"י מביאה לעוה"ב: 'דאמר ר' אבהו: אפילו שפחה כנענית שבא"י מובטח לה שהיא בת העולם הבא, כתיב הכא "לעם עליה", וכתיב התם (בראשית כב, ה) "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר", עם הדומה לחמור. "ורוח להולכים בה" א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא' (כתובות קיא,א). (אולי שאלו על יעקב, דאז זה היה כנגד יהושע, שמראש כך היה ראוי שינתנו החומשים וספר יהושע: 'אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא. מאי טעמא? "כי ברוב חכמה רב כעס" [נדרים כב,ב]. שגם בזה היה נלמד על גיהנום [שעקב עצמו לגיהנום], כרמז שא"י היא ההיפך מהגיהנום, וזה בלשון עקב כרמז לעמידה בא"י [שהעקב מרמז על הרגל], שזהו ספר יהושע שבו כיבוש וחלוקת הארץ. לכן נאמר שיעקב ביקש שלא ייזכר שמו על המרגלים וקרח, שרוצה בהתגלות בשבח הארץ [שלא כמרגלים] אבל שלא ייזכר בשביל כך ברמז בחטא קרח).