ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – כי לא תשכח מפי זרעו (בין רשב"י לרבי נחמן)

"לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' הִתְגַּלּוּת נִפְלָא מִסּוֹד גְּדֻלַּת הַתַּנָּא הָאֱלקִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זַ''ל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קלח:) כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח (נָשׂא קכד:) : בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזּהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן נִפְלְאוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כִּי עַל כֵּן סָמַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק בְּעַצְמוֹ מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה שֶׁעַל יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַל יָדוֹ לא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל זֶה הַפָּסוּק כִּי לּא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוּ הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז וּמְגַלֶּה הַפָּסוּק כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, מִפִּי זַרְעוֹ דַּיְקָא הַיְנוּ מִפִּי זַרְעוֹ שֶׁל זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻמָּז וְנִסְתָּר בְּזֶה הַפָּסוּק שֶׁהוּא הַתַּנָּא יוֹחַאי"  (הקדמת ליקוטי מוהר"ן, חיי מוהר"ן קפט')

נכנסים רבותינו לכרם ביבנה, אחרי החורבן, שארית הפליטה מן הפאר שהיה ואיננו עוד. מנקודת מבטם רואים הם את הזמניות של הכל ואיך הכל נלכד בתוך הקונפליקט שהזמניות הזו עוקדת את הכל בה – או מוות או חיים נלעגים, שורדים, פשרניים, בלא קרקע יציבה למרגלותיהם. כך או כך, הסופיות מכרסמת בכל. שום דבר לא יוכל להימלט משיני הזמן, בסוף הן תינגסנה בכל. הכל ישכח, אפילו התורה. כל הפיגומים שיבנו כדי לשמר את התורה, כל התקנות, לא יחזיקו מעמד אחרי שראו במו עיניהם איך קרקע יכולה להשמט מתחת לרגליים.

זמן עובר והקרקע לא נשמטת. להיפך, היא בוערת, קודחת, יוקדת, אש המרד פורצת. העם מרים את ראשו. ההשפלה הופכת לגאון. רבי עקיבא מקהיל קהילות ברבים, הוא ואחרים מתים על קידוש ה'. רבי עקיבא מת, אבל תלמידיו חיים ובתוכם תקווה. אחרי שמוכנים היו לבחור גם במוות, הרי שגם החיים אינם נלעגים, אינם מלאים ברגשות אשם על עצם קיומם. דור מדבר עם דור, גם בלי מילים והדור הבא עונה על שאלות שנקרו במוחם של האבות. אם בדור הנכנסים ליבנה הזמניות איימה להכחיד את הכל - "עתידה תורה שתשתכח מישראל", הרי שדור ההמשך, דווקא על רקע חששות אבותיהם, מכיר בהמשכיות ההכרחית שבמציאות ומתמלא תקווה.

'נכון', אומר רשב"י, 'הוא אמנם ישכח, אבל זרעו לא ישכח'. מביט רשב"י על פני הדורות ומבין את הסוד של הדור הבא. 'הדור הקודם אמנם מת ועמו הסופיות מופיעה, אך הדור הבא ממשיך. הדור הקודם אמנם שוכח, אבל הדור הבא זוכר גם זוכר. מוכן לעקוד את החיים אל המהות הנצחית שלהם גם אם המחיר הוא מוות. לא לוותר לחיים ולתבוע מהם את המרב, למענם הם.

אם אדם יזרע בשעת זריעה, יקצור בשעת קצירה תורה מה תהא עליה. אם אדם ישעבד את החיים למען עצמו והישרדותו, מה יהא על המשמעות של החיים, למתי נדחה את העיקר. שהרי מה כבר אדם צריך בחייו – מערה, מעיין מים ועץ חרובים, לא יותר! אפילו לא בגדים, כשאפשר לכסות את עצמך בעפר. מי שמוכן ללעוג  למוות, לחייך מולו ולא לפחוד ממנו, זוכה במשמעות של החיים. מי שמוכן לכסות את גופו עפר, קבור כביכול בעודו בחייו, זוכה לעצם החיים. כך מבין ר' שמעון בר יוחאי עד שבשרו נעשה סדקים. שתיים עשרה שנה במערה הפנימו בתוכו מה עיקר ומה טפל בחיים. ברי היה לו שלו יהיה מסוגל האדם לעקוד את הסופי אל האין סופי, את הזמני אל הנצחי, הרי שהסופי והזמני ייכנעו לאין סופי ולנצחי, ישנו ממנהגם העיקש להסתגר בתוך חוקים וכללים ויראו את תכליתם האמיתית החורגת ממסגרת הטבע.

בתורת הקבלה אברהם הוא לא אברהם- אברהם הוא חסד. יצחק הוא לא יצחק- יצחק הוא גבורה. יעקב הוא לא יעקב- יעקב הוא תפארת וכן הלאה. מה בכל זאת נשאר לנצח? המהות שלנו- במידה שנדע לגעת במהות זו, לרתום את החיים למען מהותם ולהפסיק להסתובב סביב עצמנו. התורה היא סיפורם של אותם אנשים שידעו לרתום את החיים אל הנצח, וספר הזוהר ושאר ספרי הקבלה הם הניסיון לעמוד על הנצחיות הזו ולדלות אותה מתוך ההקשר ההיסטורי, אל עבר הנצח, לדלות את המהות הנצחית של החיים. רק כך, טוען רשב"י, הופכת התורה לרלוונטית בכל דור- לנצחית ומנצחיות זו בטחונו ש"לא תשכח מפי זרעו".

"הוא אולי ישכח, אבל לא זרעו", טוען רשב"י. הדור הבא רואה את הדור הקודם קמל ומוכרח להסיק מכך מסקנות. רואה את הסופיות מול עיניו ומוכרח הוא שיתעורר במוקדם או במאוחר, שיפנים את העובדה שאין מודחקת ממנה - המוות. בסוף מוכרחים יהיו הבנים להפסיק לאחוז בחיים ללא הרפות ולהסתובב סביב עצמם. ואם לא הבנים הרי שבניהם ואם לא בניהם, בני בניהם - בסוף יבינו. בסוף יושלו כל העטיפות בהם עוטף האדם את עצמו על מנת לשרוד בחייו. בסוף יגיע האדם אל החלק הגולמי, הבסיסי שמתחת לכל עטיפותיו, אותו חלק שלשמו נברא ושם תכליתו הנצחית. זה שדי לעטפו בעפר, להשקותו מי מעיין ולהאכילו חרובים. בסוף יגיע ואם לא הוא אזי בנו. זאת הסיבה שלקח רשב"י את בנו עמו למערה, ביודעו שתורה שלא עוברת את 'מבחן הבן', לא תחזיק מעמד ותשכח בסוף. וכמרומז גם בפסוק בסופי התיבות של "כי לא תשכח מפי זרעו"- זרעו של מי? של יוחאי. סופי התיבות באות לרמז על הסופיות של האב המקופלת בתודעתו של הבן, של "זרעו" והיא המבטיחה שבסופו של דבר היא לא תשכח מפי זרעו.

עמדתו של רשב"י ללא ספק, מעוררת, מתריסה, הודפת את האדם ממקומו הנרדם. אך היא גם שורפת את העולם, די במבטה כדי להחריב את העולם. "הרבה ניסו כרשב"י ולא עלתה בידם", זוהי אולי דרך ליחידים, יודעי ח"ן, אך וודאי לא לכל אחד ואחד. זוהי תורה נסתרת שלעולם נשארת בגדר סוד ותמיד רוחשת מתחת לפני האדמה, בשורשי הקיום, אבל לא בקיום עצמו - זה הסופי, המוגבל, החלש, נלעג בעיניה, או לכל הפחות טפל לעיקר. צריך רשב"י לחזור למערה לשנה נוספת כדי ללמוד איך לחיות עם הפער הזה.

בשולי התורה על רשב"י מופיעה הערה קטנה על ר' נחמן. הערה זו צונזרה ולא נמצאת בדפוס הרגיל: "ועתה יש נחל נובע מקור חכמה" (ר"ת נחמן). נראה שהערה זו מציעה את ר' נחמן כאלטרנטיבה לרשב"י. השוני ביניהם ברור: רשב"י הוא אש, ר' נחמן הוא מים. רשב"י קובר את עצמו בעפר, נטוע באותו מקום שלוש עשרה שנה בנסותו להעמיק אל תוך שורשי הקיום ואילו ר' נחמן לעומתו, זורם כנחל, מחליק ונע במשעולי המציאות. רשב"י מנסה לעקוד את הקיום אל המהות שלו ואילו ר' נחמן מנסה לחלחל אל נבכי הקיום. בניגוד לרשב"י מוכן הוא ר' נחמן לקבל את משעולי המציאות, על עיכוביה, חולשותיה, בלבוליה, נפילותיה, בשביל ר' נחמן הם עיקר הסיפור. כל סיפוריו של ר' נחמן מתארים משעולים אילו ותורותיו מנסות להאיר גם את החלקים האפילים של הקיום ולנחם את האדם גם בנופלו אליהם. רשב"י מעוניין במהות של האדם הנצחית ורוצה להרים את האדם אליה ואילו ר' נחמן לעומתו מעוניין באדם כפי שהוא.

אך אם כל כך שונים והפוכים הם רשב"י ור' נחמן, מדוע שם ר' נחמן את התורה שלנו, התורה של רשב"י, כפתיח לכל ליקוטי מוהר"ן? מן המיקום של תורה זו נראה לכאורה שתורה זו הינה בסיס לכל הספר כולו. הכיצד?

בחיק הקיום של ר' נחמן יש מקום לכולם. אצל ר' נחמן יש מקום לחולשה ולנפילה וממילא יש מקום לכולם.

אך בנוסף לכך, ייתכן שרצה ר' נחמן להדגיש שגם ה"רחמנות" שלו היורדת אל הקיום באשר הוא ואל הדברים כפי שהם, איננה באה מתוך וויתור על המהות, אלא להיפך מתוך חיפושה שלה במקומות הנמוכים ומתוך אמונה שהיא צריכה ויכולה להיות גם שם. ההתחלה מוכרחה להיות תפישתו של רשב"י שמותחת את השמיים מעל ראשנו ומכריחה אותנו להגביה מבטנו אליהם ולהינתק מחיי הקטנות בהם אנו שרויים. אם נדלג על השלב הזה, הרי שגם לר' נחמן לא נגיע. בלי מבטו התובעני של רשב"י גם לרחמים של ר' נחמן לא יהיה ערך. צריכה הייתה הקבלה לבנות את המבנים של השמיים כדי שהחסידות תוריד אותם לארץ, ויתכן שר' נחמן מדרבן אותנו להתעורר אל המתח הרוחני שרשב"י קולע אותנו אליו כדי שגם לרחמנותו יהיה ערך.

אבל יותר מן הכל, מבט קצר בתורה שלנו עצמה יגלה לנו את הסיבה שבגללה מונחת תורה זו בתשתית ספרו של ר' נחמן: בתורתו של רשב"י צדה עינו החדה של ר' נחמן דבר אחד אותו מחפש הוא ללא לאות - את התקווה, את ההבטחה שבסוף יהיה טוב. "שלא תשכח תורה מישראל". יודע ר' נחמן  שעד כמה שתורתו של רשב"י תובענית היא, מה שמניע אותה- כמו גם את כל העולם כולו, יודע ר' נחמן היטב- הוא התקווה.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?subject=ליקוטי+מוהר''ן&koteret=ליקוטי+מוהר''ן