פרשנות אונקלוס – פרשת קרח

במדבר טז,א: וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי: אונקלוס: ואתפלג. תה"ת: ונחלק, מלשון פירוד. אונקלוס מפרש שקורח הפריד עצמו מהעדה, ובעקבותיו רש"י מפרש "לקח את עצמו לצד אחר להיות נחלק מתוך העדה".

במדבר יז,ו: וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם יְהוָה: אונקלוס: אתון גרמתון דמית. תה"ת: אתם גרמתם שימותו. אונקלוס מסביר שלא נחשוב חלילה שמשה המית את קורח ועדתו, אלא האשימו אותו שהוא גרם למותם, בכך שהזמין אותם להביא את המחתות לקודש.

במדבר יז,כד: וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהוָה, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ, אִישׁ מַטֵּהוּ: אונקלוס: ואשתמודעו. תה"ת: והכירו, מלשון 'מודע', ידיעה וקבלה. אונקלוס מפרש שהעם הפנים את העניין של קדושת אהרן, קיבל בהבנה.

במדבר יז,כז: וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר: הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ, כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ: אונקלוס: הא מננא קטלת חרבא, הא מננא בלעת ארעא, והא מננא דמיתו במותנא. תה"ת: הנה מאתנו (חלק מאתנו) הרגה החרב, הנה ממנו בלעה האדמה, הנה ממנו שמתו במגפה. אונקלוס מפרש שהעם לא התלונן על הרג כללי בעם, אלא על חלק ממנו, וכדי שלא ימשיכו למות כולם, הם מבקשים פתרון למוות עקב הקרבה לקודש, כמו המחתות של עדת קורח שהביאו למותם.

במדבר יח,כ: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן, בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל, וְחֵלֶק, לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם:  אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אונקלוס: מתנן די יהבית לך אינון חולקך. תה"ת: מתנות שנתתי לך – הם חלקך. אונקלוס מפרש שגם המעשרות הן קודש, כאילו מתנה מאת ה'.

שבת שלום, אחדות, הכרה בה' ובמתנותיו היומיומיות לנו, אורן.