"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה... פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ... כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר... אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם"

(בראשית מט, ג-כח)

כאשר יעקב אבינו מברך, הריהו מעמיק לראות בנבואה, את שורשו ותכונתו של כל שבט, ומבחין בכוחו ובסגולתו המאפיינת אותו ביותר, וברכתו מהווה טיפוח של אותה תכונה חיובית שמצויה כבר במבורך. לדוגמא יעקב אבינו יודע בנבואה, שליהודה דווקא, ולא לבן אחר, יש את הכח הרוחני והגשמי להיות מלך, ולכן ברך אותו במלכות.

יחד עם זאת, יעקב אבינו עסק בברכתו לא רק בפיתוח המידות החיוביות של כל שבט, אלא ברכתו של יעקב אבינו גם מבררת ומגלה את הטמון בפנימיות נפשו של כל שבט, במידות השליליות של כל שבט, ועל פיהן מברך את השבטים.

כך למשל, מזכיר יעקב לראובן בכורו את חטא בלהה. ואומר לו (בראשית מט, ד): "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ". היינו: לא שעדיין לא חזרת בתשובה על אותו חטא של "מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ" - אומר יעקב לבנו, על החטא המעשי שבפועל, ודאי שחזרת בתשובה (בראשית רבה פד, יט) ונמחל לך. אבל אותה תכונה שלילית של פזיזות, אותה מידה בנפש שבגללה חטאת, זו עדיין לא נעקרה מלבך! ולכן, מוסיף יעקב אבינו, איני יכול לתת לך ולצאצאיך מלוכה או כהונה, כפי שמגיע לבכור. אלה הם תפקידים אחראיים שאינם עולים בקנה אחד עם הבהילות והפזיזות שתעביר בתורשה לבניך. ולכן, הברכה לראובן ולעם ישראל כולו היא, ליטול את הכהונה והמלכות מראובן, ולמסור אותן למישהו מתאים יותר.

הבנו את החשיבות המכרעת שייחס יעקב אבינו למידות בברכתו לבניו. הבנה זו, תסייע לנו להפיק תועלת אישית לבניין אישיותנו.

ידוע הוא, שהאדם מורכב משני חלקים:

א. היידע שרכש בשכלו - תורה, או להבדיל, חוכמות אחרות.

ב. המידות - תכונותיו ואופיו.

לאיזה מן השניים, חלק מרכזי באישיותו של האדם? ידוע מה שאמר רבי ישראל סלנטר זצ"ל: "קל לרכוש בשכל את לימוד הש"ס כולו, מלהחליש מידה רעה קטנה באופי". כי הלימוד, היידע, הוא דבר חיצוני באדם, חלק נלווה בלבד לאישיותו. השכל אינו שייך לעצמיות האדם, אלא הינו מתנה שניתנה לו.

מהי, אם כן, עצמיות האדם? על מה נוכל להצביע ולומר: זהו האדם? על המידות. מה שירש מאבותיו, ומה שבנה הוא על גבי ירושה זו.

זוהי התועלת שנוכל להפיק מברכת יעקב אבינו. כשרואים, עד כמה תופסות המידות מקום מרכזי בברכתו לבניו - ברכה שהיא בעצם שרטוט התוכנית לבניין האומה - מבינים את חשיבותן המכרעת של המידות. וממילא אנו מבינים גם, שאישיותנו נמדדת במידות שבה, ולא בכמות הידע שנאגר בשכלנו.

דוגמא לחשיבות המידות ניתן לראות בחורבן בית ראשון ובית שני. בבית ראשון, חטאו אומנם בעברות החמורות ביותר, שעונשן מיתת בית דין - אבל היו אלה עבירות שבמעשה, בפועל, בדבר הנראה לעין, שחטאם היה ברור להם, ועל כך עשו תשובה. אבל בבית שני, אומנם (יומא ט, ב): "היו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים" - אך בליבם היתה שנאה, שנאת חינם, עברה שבפנימיות הלב - עבירה שקשה להבחין בה ולשוב עליה בתשובה.

את העבירות של בית ראשון הצלחנו לתקן בשבעים שנה, אך את העבירות של בית השני, העבירות שבלב, לא הצלחנו לתקן במשך אלפיים שנות גלות.

הרב יוסף אליהו, מהספר: "שיחות לספר בראשית - משנת הרב אביגדור הלוי נבנצל"