לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שילה שִׁיל֔וֹ וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים: (בראשית, פרק מט, י)

על שבט יהודה כותב הרמב"ן: "שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו (רמב"ן בראשית פרק מט)

כידוע, יוסף מלך באותו זמן. וגם יעקב בעצמו ציווה על בניו, בשעה שציווה אותם על סדר קבורתו, לחלוק לו כבוד.

"...יוסף אל יטעון (לא ישא את הארון) שהוא מלך, ואתם צריכין לחלוק לו כבוד..." (מדרש תנחומא (בובר) פרשת במדבר סימן יב)

ויש להקשות, כיצד הבטיח יעקב ליהודה שהמלכות לא תסור משבטו?

הרמב"ן (שם) מתרץ שההבטחה של יעקב לשבט יהודה תקפה רק משעה שימלוך המלך הראשון מזרעם, ומה שהיה קודם לדוד המלך אינו בכלל ההבטחה.

אולם, נציע כעת פירוש אחר (הובא בספר "דרוש דוד"):

עבודת ה' של יעקב אבינו הייתה בשתי בחינות, שבאות לידיי ביטוי גם בשמותיו:

יעקב = עבודת העסק בתורה וברוחניות. עבודה זו נעשית בסתר והצנע – כעקב.

ישראל = מלחמותיו בכוחות הרע בעולם, מלשון שררה וגדולה.

שתי המלכויות שבעם ישראל – מלכות יהודה ומלכות יוסף – נועדו להמשיך את שתי הבחינות שבעבודת ה' של יעקב אבינו.

על שבט יהודה הוטל התפקיד להנהיג את עם ישראל בדרך של תורה וקדושה. ואם נתבונן נמצא שבמשך כל זמן קיומם של עם ישראל, תמיד הוטלה על שבט יהודה האחריות לדאוג לקיום התורה בעם ישראל:

þ   ואת יהודה שלח לפניו, להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה שיהא מלמד את השבטים (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויגש סימן יא)

þ   מפני שהוצרך משה רבינו עליו השלום להיות חונה לפני המשכן ולפני אהל מועד לשמוע כל אשר יצוה אותם ה', הוצרך יהודה לחנות אצלו מפני שהוא מלך והוא כבוד שניהם. ועוד מפני המלכות שהוא שלו, והוא רודה בעם, כמו (בראשית מט) לא יסור שבט מיהודה, היתה חנייתו אצלו לשמוע ממשה תורה ומצות וילמד לישראל (תורת המנחה פרשת במדבר / דרשה נב עמוד 477)

þ   לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד א)

כיון שזה עניינה של ממלכת יהודה, הועמד תנאי למלכות דוד (מתוקף היותו משבט יהודה) שישמרו את התורה. הרי שעיקר מלכות דוד היא הרמת קרן התורה בישראל.

לעומת זאת, עניינה של מלכות יוסף הוא שלטון ישראל על אומות העולם. לשבט יוסף יש את הכוח להילחם בכוחות הרע ולנצחם.

ü    הלחם בעמלק. וקבלה היתה ביד משה שאין עמלק נופל אלא ביד בני יוסף, שנאמר ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדי' א יח), לפיכך זירז את יהושע להלחם בעמלק (שכל טוב (בובר) שמות פרשת בשלח פרק יז)

ü    ויאמר משה אל יהושע [י"ז, ט] ולמה אמר ליהושע מפני שבא משבטו של יוסף, כתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש תצא להבה מבית יוסף ותאכל קש של בית עשו זה יהושע שהרג עמלק (ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רסד)

ü    א"ר יהושע בן לוי אף לעתיד לבא עתידין ראשי השבטים להזדווג עם שרו של עשו ואינו נופל בידם וכיון ששרו של יוסף בא ומזדווג לו מיד הוא נופל לפניו (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יב – זכור)

זו היא מלכות יוסף, שענינו הוא שררה וגדולה – בבחינת ישראל – להילחם עם הרשעים ואויבי ה'. לכן, כאשר בירך משה רבינו את כל השבטים, נתן לשבטו של יוסף ברכה המיוחדת לנלחמים באומות העולם: בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה: (דברים, פרק לג, יז)