"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (בראשית מז,כח). על הפס' "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כג,א) הביא רש"י: '"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי'. וכך מובא בב"ר: '"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה" (תהלים לז, יח). "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִים וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה". כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים, בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת עשרים שנה לחטא' (ב"ר נח,א). אם כן מדוע כאן לא דרשו כלום על שנות יעקב, הרי גם כאן נאמר "שבע שנים וארבעים ומאת שנה" שהמילה "שנים" באמצע מיותרת, כך שלכאורה היו אמורים לדרוש זאת כמו שדרשו אצל שרה (רק בצורה אחרת שיהיה תואם למספרים)? אפשר שיש לחלק שאצל שרה נאמר שנה בכל חלק, כמו שמדגיש רש"י 'שנה בכל כלל וכלל', לעומת הנאמר אצל יעקב, שבין העשרות למאות לא נאמר שנה. אולם זה דחוק כיון שעדיין המילה "שנים" באמצע מיותרת כמו אצל שרה (ומה שמדגיש רש"י זה שיש לדרוש על כל חלק כיון שנאמר שלוש פעמים, ולכן השתמשו בשלושת המילים של גיל מאה עשרים ושבע לדרשות). נראה שאמנם לא דרשו כאן, אבל גם כאן יש לדרוש את המספר שמופיע בהדגשה של "שנים", אלא שכאן לא דרשו כיון שהדרשה מובנת גם מפשט הפס', ולכן לא דרשו במיוחד (או שלא הובא כדרשה אבל יכלו לדרוש, אלא במקרה יצא שלא דרשו). נראה שהודגש "שבע שנים" כדי לבטא את מיעוט שנים, לומר שאמנם חי הרבה שנים אבל רוב חייו היו צרות וקשיים, ולכן עיקר חייו זהו במיעוט שחי אצל יוסף במצרים; לכן הודגש שנים מועטות מזמן חייו, לומר שהיה רק מיעוט שנים שממש כעין חי בהם, שהרגיש נחת ולא קשיים, שזהו ע"פ הנאמר קודם "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", שאז היו חייו בנחת כחיים רגועים ושלווים (והודגש הבודדים ולא העשרות, כיון שארבעים זה יותר ממה שהיה בחייו הרגועים, שהיו רק שבע עשר, ולכן קרוב יותר לשבע מאשר לארבעים). אולי גם כרמז "שבע" כעין רמז למובא קודם "שבע" באמירת השנים שבמצרים – "שבע עשרה". אולי אפשר לדרוש בן 140 כבן שבע (כעין הנאמר בשרה שהמספר בו נאמר שנה הוא כנגד המספר שלידו שנאמר בו שנה); ומה העניין בזה? בדורות הקודמים היו מקדימים בבגרות הפיזית, כמו שמובא בסנהדרין (סט,ב) שדורות ראשונים היו מולידים בני שמונה. לכן כשנאמר "שבע שנים" אומר כעין שאין לו יצר לערוה כמו אחד שעדיין לא הגיע לבגרות פיזית ולכן אין בו תאוה. ממילא אם כך שמתגבר על יצר הערוה עד כדי ביטולו הגמור (והוא היצר הגדול ביותר), זה משפיע גם להתגבר על כל יצה"ר: 'אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך'(קידושין כט,ב-ל,א). 'הוה אמינא ליה לשטן גירא בעיניך – כלומר הייתי מתגרה בו ושטן הוא יצר הרע ולא אירא שיחטיאני' (רש"י). לכן כעין נאמר שכל שנותיו ב-140 שנה שהיו אחר גיל שבע נחשבים כמו גיל שבע, שהוא שולט על יצרו לגמרי. זה בא לומר את מעלתו של יעקב שהיה מתגבר ושולט לגמרי על יצרו. לכן מובן שתחילת הפס' הוא: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", ודרשו בזוהר: 'ולָא מָטָא לִנְבוּאָה דְּויְחִי אֶלָּא בְּמִצְרַיִם. וְהִיא מַעַלְיָיתָא, נְבוּאָתָא מִדְּאִתְנַבִּיאוּ (ד''א לא אתנביאו) דְּכַוָּותָה, וְלָא מָטָא לְהוּ שׁוּם אֵינִישׁ מִן בְּנִי נְבִיאָה, אֶלָּא הוּא וּמשֶׁה. בְּמשֶׁה כְּתִיב (שמות לג) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב ויְחִי יַעֲקֹב. וַיְחִי, נְבוּאָתָה דְּנַחֲתָא מֵאַסְפַּקְלַרְיָאה (מאירתא) דְּנַהֲרָא' (זוהר ח"א ריא,ב) ('וְלֹא הִגִּיעָה לַנְּבוּאָה שֶׁל וַיְחִי אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, וְהִיא הַנְּבוּאָה הַמְעֻלָּה מִשֶּׁהִתְנַבְּאוּ [שלא התנבאו] כְּמוֹתָהּ וְלֹא הִגִּיעָה לְשׁוּם אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, אֶלָּא הוּא וּמֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה כָּתוּב (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּיַעֲקֹב כָּתוּב וַיְחִי יַעֲקֹב. וַיְחִי, נְבוּאָה שֶׁיָּרְדָה מֵהָאַסְפַּקְלַרְיָה [מאירה] הַמְּאִירָה' [תרגום]). ב"ויחי" נרמז שבשנים אלו במצרים הגיע יעקב לדרגת נבואה כמשה, ולכן ההמשך נאמר על שנות חייו כרמז על מעלתו בקדושה, כעין משה שהיה כמו מלאך: 'ד"א, מהו "איש האלקים"? א"ר אבין: מחציו ולמטה "איש", מחציו ולמעלה "האלקים"' (דברים רבה יא,ד), ולכן ראה באספקלריא המאירה, בשל הנקיות הגמורה בקדושה. דבר זה חשוב לאמרו לא רק מצד שבא לומר את מעלתו של יעקב, אלא גם שקודם לפס' נעשה פרשה סתומה, כמו שמובא במדרש (ורש"י מביאו): '"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה? ... דבר אחר: למה הוא סתומה? מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו' (ב"ר צו,א). לכן שלא תחשוב שזה בשל שהיה לו פגם במעלתו ולכן הסתלקה ממנו הנבואה אז, לכן מדגישה התורה מיד שהגיע לשלמות המעלה בקדושה, וכך גם מעלתו בנבואה הייתה תמיד שלמה. (ומה שהסתלקה ממנו הנבואה שלוש פעמים בפרשתנו ראה ב'תורת המקרא' "ויחי" למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). אולי גם אפשר שנדרש שם: 'ד"א, למה היא סתומה? מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם', שעכשיו יעקב היה בשלמות בלא שום צער, לכן מדגישה התורה שלא תחשוב שזה גרם לו קצת פחיתות, מעין "וישמן ישרון ויבעט" (דברים לב,טו), לכן מדגישה התורה שהיה שולט על יצרו לגמרי. עוד אפשר שזה בא להסביר: '"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה? אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל' (ב"ר שם), שמדוע אז החל השעבוד (לא ממש החל השעבוד, כיון שלא שועבדו עד שכל הדור ההוא מתו, אבל החל קצת קשר לשעבוד)? לכן מביאה התורה שיעקב היה שולט על יצרו לגמרי, ולכן בכך השפיע שלא יהיה להם שום קשר לרעה מצד החומרי שיוכל להזיקם, ולכן כשמת החל קצת להגיע נזק מהחומרי שהלך והתגבר עד השעבוד המלא.