"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה' … ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'” (ויקרא כה,א-ד). '"שבת לה'” – כשם שנאמר בשבת בראשית "שבת לה'" כך נאמר בשביעית "שבת לה'"' (ספרא). מה בא הספרא לומר בזה? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מביא כמה הסברים (ב'הקדמה לשבת הארץ' פרק כא): א. ראב"ע: '("כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" – מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת. כי הוא ברשותנו.) וטעם "שבת לה'" כיום השבת' וכו' (בפשטות הכוונה להשוות ביניהם כדי לומר שלא לתת לגר לעבוד בשמיטה, אולם מרן הגרח”ד שליט”א מביא ע”פ עוד מקורות בראב”ע) שמשווה לשבת כדי לדמות בעניין היעוד, שהוא ללמוד תורה, כמו שמפרט במקום אחר: 'ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם (דברים לא יב): "למען ישמעו ולמען ילמדו... ושמרו". והנה, השבת ניתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב (תהלים צב ה): "כי שמחתני ה' בפעלך"' (ראב”ע שמות כ,ז). וכן פירש הספורנו. ב. המלבי"ם מסביר שזה בא לומר שהשמיטה כמו שבת מעידה על בריאת העולם: 'ולשון ״שבת לה׳״ לא נמצא רק בשבת ובשמיטה כי הם עדות לה׳ ששבת בשביעי ומודיעים חידוש העולם' והוסיף שזה משלים את השבת: 'כי אחר שהיה הציוי במצות שבת למען ינוח שורך וחמורך וכל אשר לך, היה ראוי שתנוח גם הארץ ולא תגדל פירותיה ביום השבת. אך עולם כמנהגו נוהג, והטבע תתיגע ותעבד כדרכה, ועל כן בחר שמיטת הארץ אחת לשבעה שנים להשלים בהם שביתת השבתות של ששת השנים' וכו'. (וראה גם מה שמביא מרן הגרח"ד שליט"א מהאברבנאל). ג. ע”פ הראב”ע והרמב”ן ורבנו בחיי השמיטה כנגד לעתיד לבא, שזה מעורר אותנו להכרה בבורא עולם ועבודת ה' האמיתית ולאמונה שהעולם מתקדם לשלמותו. ד. הרב קוק: כמו שהשבת מגלה את סגולת העם, כך שמיטה מגלה את סגולת הארץ, וההשוואה בביטוי בפס' ביניהם באה לומר שהיחוד הישראלי מתגלה דווקא בא”י. אולי אפשר שזה בא לרמז על השפעת השמיטה, שהיא מביאה שפע ברכה רוחנית על הקרקע שתוציא יבול טוב, ובפרט לשיטת הרמב”ם שבשמיטה יש עניין 'שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה' [מורה נבוכים ג, לט], אז מהצד הפיזי יש השפעה, וק"ו שעליה חלה הברכה הרוחנית לחזק זאת, שזהו כמו שבת שבו בא השפע: 'אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָין. וְתָאנָא, אֲמַאי לָא אִשְׁתְּכַח מָנָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, מִשּׁוּם דְּהַהוּא יוֹמָא, מִתְבָּרְכָאן מִינֵּיהּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין עִלָּאִין, וְכָל חַד וְחַד יָהִיב מְזוֹנֵיהּ לְתַתָּא, כָּל חַד בְּיוֹמוֹי, מֵהַהִיא בְּרָכָה דְּמִתְבָּרְכָאן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה' (זוהר יתרו פח,א). (תרגום: אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה תְּלוּיוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְשָׁנִינוּ, לָמָּה לֹא נִמְצָא מָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי? מִשּׁוּם שֶׁמֵּאוֹתוֹ יוֹם מִתְבָּרְכִים כָּל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים הָעֶלְיוֹנִים, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן מְזוֹנוֹ לְמַטָּה, כָּל אֶחָד בְּיוֹמוֹ, מֵאוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁמִּתְבָּרְכִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי). אולי זהו שבפס' נסמך לכך שלא יזרעו ולא יאספו: “שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר" (פס' ד-ה), כעין הנאמר בהמשך בטענת ישראל שלכן ה' אומר שיביא שפע בשישית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פס' כ-כא), שזהו שיש שפע שיורד בשל השמיטה, כעין שבת שמוריד שפע לעולם, שנראה גם שמאותו שפע מתברכים כלל השנים (ולא רק בשנה שישית שנעשה ממש נס שמוציאה פי שלוש), שזהו שאומרת התורה (בהקשר שמיטה ויובל) "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה“ (פס' יט), שזה לא רק אמירה שהארץ תתן שפע, אלא זהו שפע ברכה שבאה מכח השמיטה. אולי אפשר עוד שמלאכות שבת נלמדות מהמשכן, שאולי זה מרמז שבשבת יש עניין של השראת שכינה (כמשכן שיש בו השראת שכינה). שאולי זהו 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב), שלעתיד לבא תהיה השראת שכינה בשלמות; ואולי זהו שבשבת באה נשמה יתרה (ביצה טז,א), שזהו תוספת רוחנית בשל השראת השכינה בשבת. כך נראה שבאו להשוות לשמיטה, שגם בה כיון שפועלים במצווה גדולה הקשורה לארץ, ובא"י יש עניין גדול של השראת שכינה, אז לכן בשמירת שמיטה באה השראת שכינה גדולה לעולם. שזהו רמז "שבת לה'”, שהשבת הזו באה כדי לגלות שכינת ה' בעולם. אולי אפשר שההשוואה לשבת באה לומר שכמו שהשבת נחשבת כנגד כל מצוות התורה כך גם במצוות שמיטה, שעל שבת מובא: 'בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה' וכו' (יר' נדרים ג,ט). ועל א"י נאמר "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה" (ספרי. דברים יב,כט), ולכן במצוות שמיטה שהיא קשורה לישיבתנו בארץ יש בה משום חשיבות כעין כנגד כל מצוות התורה (ובפרט כששומרים שמיטה ובכך נעשה קשה לחיות כאן, ובכ"ז נשארים בארץ, שבזה מדגישים את ישיבתנו בארץ), ולכן השומר שמיטה עשה מצווה שכעין כנגד כל התורה כולה, כמו שבת (שאת זה הספרי בא ללמד בהשוואה ביניהם). אולי זה רמוז בכך שלמדו לכל התורה (שהכללים והפרטים מסיני) ממצוות שמיטה ('"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" – מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני' [ספרי על פס' א]), שבזה נרמז על גילוי כנגד כל מצוות התורה בשמיטה. אולי ההשוואה לשבת באה לרמז שכמו שהשבת לא שייכת בגוי עד שחייב מיתה: 'ואר"ל: עובד כוכבים ששבת חייב מיתה' וכו' (סנהדרין נח,ב), כיון שהיא אות ביננו לה': ' … ומה ראית לומר עובד כוכבים ששמר את השבת חייב מיתה? א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס עצמו ביניהם אינו חייב מיתה?! כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה שנאמר (שמות לא, יז): "ביני ובין בני ישראל", לפיכך כל עובד כוכבים שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קבל עליו לימול חייב מיתה' (דב”ר א,כא). כך גם שמיטה יש בה מעלה של כעין האות של שבת, שזה חיבור חשוב ביננו לה', ואין לגוי קשר לזה אלא דווקא לבנ"י, ובשמירת שמיטה אנו מתקשרים במיוחד לקב”ה, כעין גילוי אות ביננו לקב”ה (כמו שבת). אולי אפשר שעל שבת נאמר שהיא מכפרת: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו' (שבת קיח,ב), וכן נאמר על א"י שהיא מכפרת: 'אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן"' (כתובות קיא,א). 'היה ר' מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל, א"י מכפרת עליו, שנא' (ישעיה לג) "העם היושב בה נשוא עון”' וכו' (ספרי; דברים לב,מג). לכן נראה שבשמירת שמיטה שהיא קשורה לישיבת א”י (שהיא חלה בא”י ובשדהו של ישראל, וכן מדאורייתא דווקא כשכל בנ”י עליה [לשיטת הרמב”ם]) יש גילוי של כפרה של א”י, וזהו כמו שבת (וזהו “לה'” שדבקים בקדושה ומנוקים מעוון). (לכן נאמר בפס' של "שבת לה'” – "כי תבאו אל הארץ", לרמז על ישיבת הארץ).