"כי יגרתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם" (ט, יט) 'אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, דאילו במשה רבנו כתיב "יגורתי מפני האף והחמה" ואילו בעושה צדקה כתיב "מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה ענה" (ב"ב ט, ב) תוס' במקום (ד"ה 'גדול') מתקשה איך יכול להיות שלמשה רבינו אין זכות מתן בסתר, וכי לא נתן?- לכן מעמיד תוס' שמשה עשה צדקה בסתר אלא 'שמא אותה שעה כבר פסק אותו זכות'. ומדוע פסק הזכות עד אז לא מסביר, אלא רק מעמיד שכך לכאורה צריך לומר , וראה בת"ת שתרץ שהגמ' דברה בלשון הפרזה, שודאי שגם למשה זכות זו עמדה. וניראה שאפשר שלא רק המעשה צדקה בסתר נחשבת, אלא גם היחס בין ממונו לצדקה שנותן מהוה משקל חשוב, ולכן אמנם ודאי שמשה נתן צדקה בסתר (אם כי אפשר שכיון שהיה מסובב בבנ"י כל הזמן לא יכל לעשות צדקה בסתר אלא בגלוי שזה פחות חזק, ובפרט שלבנ"י היה ממון רב ממצרים כך שלא היו צריכים לצדקה ומימלא מהצד הטכני לא יכל לעשות צדקה בסתר) והפס' שאומר שמשה פחד מהאף ומהחמה זה משום שמדובר כאן לאחר שבירת הלוחות כמו שנאמר קודם, ונאמר על הלוחות השניים שהפסולת שלהם העשירה את משה, 'ד"א עת להשליך אבנים - "ויחר אף משה וישלך מידיו"- ועת כנוס אבנים - "פסול לך", הפסולת שלך, משם העשיר משה' וכו' (שמות רבה מו, ב) והטעם שמשה העשיר הוא משום שהיה ראוי לו עושר על שהתעסק בעצמות יוסף במקום לקחת שלל ממצרים, שמזה בנ"י העשירו (במדרש שם) מימלא מראש משה היה ראוי לעושר אלא שזה בא לידי ביטוי בפועל בלוחות, ונאמר "עת" לכל דבר "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים" הרי שיש קשר בין השבירה ללוחות השניים, ומימלא כאשר שבר את הראשונים והתפלל על בנ"י לכפרה, שבכך בסוף יבואו השניים (שזהו סוף ה-40 יום השניים שאז ה' אמר שיפסול לוחות שניים) כבר התחיל להתחבר לשניים, ואז חל שיבוא לו עושר ולכן מה שנתן צדקה עד היום אינו נחשב כ"ך לצדקה מספקת, ואמנם עדיין לא קיבל את העושר עד שיפסול את השניים אולם כיון שחל בו הגעה לעושר יש חשיבות שיקבל על עצמו שיתן בסתר צדקה מרובה מזה, שמעלת הצדקה בסתר היא שזהו צדקה מושלמת לגמרי ולכן מכפרת אף וחמה, ומימלא כאשר יש פגם קטן זה מוריד מכוחו הגדול. וזהו הפגם שלכן לא יכל משה להשתמש בכח הצדקה בסתר שלו לכפר מאף וחמה. ואולי זה מה שמובא בהמשך דברי ר' יצחק 'כל הרודף אחר הצדקה הקב"ה ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה' (ב"ב שם) שהבכח ובפועל בצדקה קשורים זה בזה , ואולי לכן ר"י חולק על ר"א וסובר שאף מכפר אבל חמה לא, כיון שלוקח יותר חזק את דברי ר"א ולא רק כמשה שמתקרב אליו עושר הוא כבר צריך לתת או לקבל קבלה גמורה לתת, אלא לר"י צריך שירצה בכל כחו ויתנו לו ממון רב שיתן צדקה מרובה ואז מגיע למעלה השלמה של הורדת חמה, ולא רק בסתם נתינה בסתר בלבד, כיון שהחמה היא כעס קשה ביותר, כמו שנאמר 'רבי חמא בר' חנינא רמי: כתיב "חימה אין לי" וכתיב "נוקם ה' ובעל חימה"?- לא קשיא כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים' (ע"ז ד, א) הרי שלישראל ה' לא מקרב חימה בשל החומרה של הכעס הגדול. ומה שכאן משה פחד מחמה זה סוג אחר של חימה, כמו שאמרו חז"ל 'וי"א לחימה הרגו שנאמר "חימה אין לי" והכתיב "כי יגורתי מפני האף והחמה"?- תרי חמה הוו, ואב"א גונדא דחמה' (נדרים לב, א) ומהו החימה האחר הזה?- ניראה שפרושו מתבאר ע"פ ה'גונדא'  שזהו 'חיל של חמה' (הר"ן) שיש את החימה עצמו ויש את חילו, כך ניראה ששני סוגי חימה אין הכוונה לחימה אחרת, אלא יש את החימה עצמה של ה' שהיא משמידה הכל, ויש כעס שדומה לחימה אולם זהו אינו חימה עצמה, שהחימה עצמה ה' נישבע שלא יביא על ישראל (דעת רחב"פ, בע"ז ד,א) וכך מגיע חימה שדומה, בכעסה הרב, אולם עדיין אין זהו החימה הגדולה עצמה שמפניה ח"ו משה לא היה יכול להביא לסליחה, וכיצד קרה שה' נישבע שלא יביא חימה עצמה?- הגמ' בנדרים מספרת את הריגתו של חמה בזמן שמשה ירד למצרים וצפורה מלה את התינוק, וכך בעשיית צדקה לבנ"י, שמשה ירד להצילם מפרעה, יחד עם מילה שמבטעת את יחודם של ישראל שניקראים כל בנ"י 'מולים' , וזה קשור לאברהם שניבחר להקים את בנ"י והתייחד בברית מילה, ואברהם הוא איש החסד, וכך חובר בחוזק צדקה וכל בנ"י, וכך משה הרג את חימה, שזה ע"י שהצדקה והחסד שיש בבנ"י צץ ועולה כל הזמן וכך לא נותן להגיע לחימה הגדולה עצמה (ולכן בנדרים שם מובא מיד אברהם והמילה, בפשטות זה משום שהגמ' שם מדברת על מעלת המילה, אולם אולי זה בא לרמוז אף לזאת, לקשר לאברהם.). ואולי ע"פ זה אפשר שמה שחלקו שם על "אם לא בריתי יומם ולילה" זה מילה או תורה, אפשר שאמנם זה נאמר על התורה, אולם התורה בשורשה קשורה למילה, שבזכותה משה יכל לבא בסליחה לה' בשביל בנ"י, שאלמלי מילה החימה עצמה היתה עדיין קיימת ומשה לא היה יכול לקבל סליחה בשביל בנ"י, ומימלא לא היו ניתנים לוחות שניים, כך שהתורה אצלנו זה בשורשה ע"י קשר וחיבור למילה שזהו בנ"י שראוים לתורה (מולים), ולכן אין חימה עצמה ובא כפרה.