בס"ד

בלק

"וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" (כב, ב)

"בלעם הוא בקליפה כנגד כל התורה שניתנה  על ידי משה רבנו. כי ה-ב' כנגד ה-ב' דבראשית שהוא התחלת התורה, וה-ע' כנגד ע' (שבעים) פנים של תורה. וה-מ' כנגד מ' (ארבעים) יום שניתנה בהם התורה. היינו שהוא קליפה טמאה כל כך שרוצה להסתיר ולהעלים נפלאות נוראות ונשגבות כאלה שמבוארים בכל התורה כולה מן ב' דבראשית עד ל' של לעיני כל ישראל.

"כי מראש צורים אראנו, הן עם לבדד ישכון" (כג, ט)

כשמרימים את המבט, כשמסתכלים קצת מלמעלה, רואים איזה עם נפלא זה העם היהודי. עם של מבקשי ה'. נשמה של יהודי רוצה רק את ה'. הקשר עם ה' זה התענוג הכי גדול שיש ליהודי. חיים של יהודי זה מסע אל תוככי הקדושה וכשמרגישים את הטעם המתוק של הקדושה הופך כל השאר להיות כל כך סתמי וחסר טעם. שיגרת היום של יהודי מלאה בכל כך הרבה דברים טובים, במצוות, במעשי חסד, כאלה דברים עצומים קורים לו ליהודי בעשרים וארבע שעות של יום רגיל. אם רק היה אפשר לפתוח פתח קטן בשמים, לראות ולשמוע מה מתרחש שם מאחורי הפרגוד, אם רק היה אפשר להבין מה זה תפילין, טלית, תפילה, תורה, בית יהודי, שולחן שבת, נקודות טובות שמוצאים בשני, אם היינו מבינים אז ליצר הרע לא היה יותר שום סיכוי צלנו. ומי רואה את כל הדברים היפים האלה? דווקא האוייב של ישראל, מי שרוצה להזיק להם. בלעם בן בעור. הוא ניצב לו על מזבחותיו ומסתכל על עם ישראל מלמעלה. ומה הוא רואה משם? הוא רואה את גדולתם של ישראל, את סגולת נשמתם, את הערך העצום של מעשיהם.

כשאנחנו מתעלים למשהו יותר גבוה, כשאנחנו מסתכלים בפרספקטיבה אחרת על המציאות, רואים אז את האמת. מה רואים? מה ראה בלעם?

עם לבדד ישכון

עם שמתבודד. בני אדם שמדברים עם ה'. עיקר ההתחזקות וההתקרבות להקדוש ברוך הוא על ידי העצה הנוראה הזו של רבינו הקדוש, עצת ההתבודדות. יש כל כך הרבה מניעות על העצה הזו, מצד אחד זה הדבר הכי פשוט והכי טבעי שיש, לדבר עם ה', להגיד לו את כל מה שבלב. רבונו של עולם, אני רוצה להתייעץ איתך. יש דבר יותר מרגיע מזה? מקשר ישיר עם אבא שבשמים? מלדבר עם ה' בשפה שלנו דיבורים פשוטים, ככה מהלב?! ובכל זאת זה קשה. למה? כי הבעל דבר יודע שזה בעצם הכל, שעל ידי זה אפשר לתקן את הכל, "שכל הצדיקים והכשרים לא זכו לבוא למה שבאו כי אם על ידי זה, על ידי שיחה בינו לבין קונו" (ליקו"הפקדון ג'). אז הוא מנסה להפריע. לכן כל כך חשוב שבן אדם יפנה זמן בכל יום לדבר עם ה'. ואל תחשוש שעל ידי זה שתפנה זמן להתבודדות,  אתה תפסיד דברים אחרים. כי בזה תלוי הכל. קשה לך? על זה בעצמו  תתפלל. רבונו של עולם,  תעזור לי ללמוד לדבר איתך, כי אני שומע מאחרים שזה כל כך מתוק, שזה כל כך מקרב אותם אליך ולי כל כך קשה, תעזור לי אבא. יהודי  צריך להיות בשמחה גדולה ועצומה על כך שזכה לשמוע מהעצה הנוראה והנפלאה הזו של רבינו הקדוש. כל ההצלחה שלו וכל ההתקרבות שלו לה' יתברך תלויים בה.

אדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה', אין לשער את התענוג הרוחני שהוא מקבל מזה, את השמחה והחיות שיש לו. הלב של עבודת ה' זה התפילה, זה הדבור עם ה'. הרי כל החסרונות שיש לנו זה כדי שסוף סוף נפתח את הפה ונצעק אל ה'. למילים יש כוח עצום. מילה טובה, דבור טוב שאומרים לשני, זה מתנגן לו בראש הרבה ימים, לא כל כך מהר שוכחים. מילה טובה יכולה להציל חיים. אדם התייאש לגמרי מהחיים, הוא רוצה למות ח"ו, ובא אדם אחר ואומר לו מילה טובה, איזה התעניינות אמיתית ברגע קריטי, והוא כבר רוצה לחיות, כבר נהיה לו טוב על הלב.

מורנו הרב: ("כל העבודה של האדם זה לזכות לאותם שבעת הבלים דקדושה, שכל מילה שאדם מוציא מפיו יהיה קודש קודשים, כל הברה תהיה קודש קודשים, אתה צריך לקדש את ההבל פה שלך שלא יצא שום מילה לא  נכונה מהפה שלך, שום לשון הרע, שום רכילות שום מילה של הקפדה, שום מילה של כעס, שום מילה של אנוכיות, של גאווה ח"ו. אם אדם יוציא רק הבלים קדושים מהפה שלו אז תתגלה מלכות ה' בעולם והוא יוכל להביא את הגאולה ולבנות את בית המקדש.

כל החיות של האדם זה ההבלים הפנימיים, זה השבעה הבלים דקדושה.  אומר השפת אמת – איך אתה לוקח את ההבל פה, את הפנימיות שלך ומדבר על השני, איך אתה יכול לקחת יהודי ולדבר  עליו, נתנו לך את כח הדיבור!, נתנו הבל פה! נתנו לך את זה בשביל להתפלל, להגיד תהילים, ללמוד גמרא, איך אתה לוקח את החיות שלך, את הפנימיות שלך ומוציא אותה על שנאת חינם, על חסרונות בשני, מה אין לך מה לעשות? איך העזת  לדבר על איזה יהודי? איך היה לך את החוצפה הזאת, את העזות הזאת לדבר על איזה יהודי שני אפילו שיהיה רשע הכי גדול, מה הוא מפריע לך? קשה לך לא לדבר לשון הרע? לא לדבר על השני? תאכל איזה עוגה, תשתה איזה מיץ, העיקר אל תדבר לשון הרע, אל תדבר על השני. כל הענין של האדם זה ההבל פה, זה הנשימה, החיות של האדם זה הנשימה, הוא לוקח את הנשימה הקדושה הזאת, את מה שהוא נושם בכל רגע ובמקום להוציא את זה בתפילה, בתורה, באהבת חברים, הוא מדבר עכשיו לשון הרע שעתיים שלוש, הוא לא מרגיש  שהוא מוציא את כל הפנימיות שלו, את כל החיות שלו לבהמיות, לסיטרא אחרא.  הבהמיות של בהמה זה שהיא נושכת בועטת ונוגחת, אבל הבהמיות של האדם זה לדבר לשון הרע, לדבר על השני, אדם לא יכול לקבל קדושה רק אם הוא קודם יכניע את הבהמיות שלו.

רבנו אומר בתורה נד' – "מוציא דיבה הוא כסיל", אדם שמוציא דיבה, אדם שמדבר לשון הרע הוא כסיל, הוא מאבד את השכל, ברגע שהוא  מדבר לשון הרע על מישהו, על איזה יהודי אפילו דבר נכון אבל זה לא לצורך, רק אולי נדמה לו שזה לצורך, וה' יודע את האמת! ה' יודע אם זה לצורך או שלא לצורך! באותו רגע הוא מאבד את כל השכל לעולם ועד עד שיעשה תשובה. אדם שמדבר לשון הרע שיידע שכח הבהמיות מתלבש בו, כח הבהמיות  זה הקנאה, זה השינאה, אלא הוא נהפך פשוט לבהמה, הוא לא יכול ללמוד, להתפלל כי הוא מדבר על זה, מדבר על זה, מדבר על יהודים.") (עד כאן מורנו הרב)

קיבלת פה כדי להודות ולהודות ולא להפסיק להודות להקב"ה על כל החסד שהוא מרעיף עליך. אצל הקב"ה החסד הוא בלי נגיעות, הוא חסד נטו, רצון להיטיב עם הברואים. כשאנחנו עושים חסדים, אנחנו תמיד מרויחים משהו לעצמנו. אנחנו נהנים מזה שמחזיקים מאיתנו בני אדם שעושים טובות, אנחנו גם מרגיעים את עצמנו, משקיטים את הרגשות העזים שמתעוררים בנו כששומעים  סיפורים קורעי לב על צרות וכאב של אחרים. אך אצל הקב"ה הכל נטו כדי להיטיב עמנו.

על הכל צריך להודות. שום דבר לא מגיע לנו. אנחנו נושמים חמצן של חסד ששופע עלינו מרחמיו של יוצר בראשית. הביטוי האדיר ביותר של הרחמנות האלוקית היא התורה שקיבלנו. תורת חיים. מלמדת אותנו איך לחיות נכון. כי למה לחיות עקום אם אפשר לחיות ישר?! ולחיות ישר אפשר רק עם התורה. להודות לה', לשבח ולפאר את בני ביתנו, את ידידינו, כמה אתם נפלאים, כמה אתם טובים, בשביל זה קיבלנו פה, בשביל זה יש הבל פה, בשביל לקדש אותו.

ה' יתברך רוצה שיודו לו, שישבחו ויפארו את שמו. אבל לא בשבילו, בשבילנו. הרי אין שום שבח שיכול להיות כביכול תשלום עבור כל החסדים שהקב"ה עושה עמנו. זה בשבילנו. כדי שנזכה לדבקות הנפלאה הזו, כדי שכשהלב מתמלא באהבה והתפעלות והכרת הטוב למי שעושה אתנו אין סוף חסדים, שיהיה למי להודות, למי להביע את כל מה שבליבנו. כמו אדם שיש לו שמחה בביתו, הוא מתרומם אז למקום כזה גבוה שהוא ממש מרגיש שהרקיעים פתוחים לפניו והוא עומד ומודה להקב"ה מכל הלב, הוא כל כך קרוב, בלי מחיצות ממש.

להודות לה' על הדברים הכי פשוטים. אתה רואה, אתה שומע, אתה מדבר, זה לא מובן מאליו.

מעשה שסיפר ר' שבתאי יודלביץ זצ"ל על יהודי בשם יעקב שהיה פקיד בסוכנות, שהתעורר בוקר אחד וראה כי אינו רואה, נתקף חרדה עצומה והגיע לרופא הכי ידוע באותם ימים, ד"ר טיכו שמצא שמדובר בגידול בראש ל"ע שפגע בעצבי הראיה וצריך ניתוח ראש כדי להסירו. לפי עצתו של ד"ר טיכו אסף יעקב את חסכונותיו, לווה כספים ונסע לגרמניה, אל הרופא היהודי פרופסור צונדק הנודע. הוא עבר שני ניתוחי ראש, שכב בביה"ח מס' חודשים ועבר יסורים נוראים. יום לפני שהוסרו התחבושות ניגש אליו הרופא ואמר: יעקב הנכבד, מחר בבוקר בע"ה תוסר התחבושת מראשך ומפניך ותוכל לראות בעיניך. ברצוני אמר הרופא, כי הדבר הראשון שתראה יהיה דבר מצוה. בבוקר הסירו ממנו את התחבושת וכמי שחולם חלום ראה לפניו אדם עטוף בטלית קטן ומשתעשע בציציותיו בין אצבעותיו שהרי ציצית שקולה כנגד כל מצוות התורה. יעקב בכה מהתרגשות, תודה, תודה, תודה געה בבכי. אמר לו הרופא: יהודים קמים מדי בוקר משנתם, ה' פוקח להם את העיניים ללא צער והם רואים! רואים! רואים! אך למרבה הצער, כשמגיעים לברכה של "פוקח עיוורים אומרים אותה כמצות אנשים מלומדה, במהירות, בלי כוונה, אני מבקש ממך יקירי, זכור נא את הרגע הזה תמיד, ואהוב את ה' אלוקינו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, במיוחד כשתאמר "פוקח עוורים".יעקב המאושר חזר ארצה והפך לבעל תשובה גדול וגידל דור בנים לתורה לחופה ולמעשים טובים ("להגיד", במדב') נכון, אין לך הכל אך יש לך הרבה. חבילה נפלאה קיבלת, לא תגיד תודה? לא תתפעל? לא תאהב את השם? כשמתרגלים לדבר עם ה', לומדים לחיות אתו יתברך ולחיות עם הקב"ה זה כבר חיים אחרים לגמרי, חיים נפלאים.

"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" (כד,ה)

בלעם נושא את עיניו, רואה את ישראל שוכן לשבטיו ומה הוא אומר? "מה טובו אוהליך יעקב..." מה טוב ראה בהם? שהפתחים של האוהלים, כל פתח מכוון לכיוון אחר, כדי לא לחדור לתוך צנעת הפרט של השני. ובגלל שהעיניים של ישראל טובות ולא מסתכלות לאן שלא צריך להסתכל, אז עינו הרעה של בלעם הרשע לא יכולה להזיק להם. כי כשלאדם יש עיניים טובות, אז שום עין רעה לא תוכל להזיק לו.

ה' רוצה שנראה אך טוב אצל אחרים, שנהיה כמוהו. "דרך ה' יתברך – להביט על הטובות שעושים, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב, אינו מסתכל על זה, כמו שכתוב: "לא הביט און ביעקב".  מכל שכן שהאדם אסור לו להביט על חברו לרעה, למצוא בו דוקא מה שאינו טוב ולחפש פגמים בעבודת חברו, רק אדרבא, מחוייב להביט רק על הטוב" (ליקו"תיז).

עין טובה זה קודם כל להסתכל חיובי על עצמי. כי אם לא תהיה לי עין טובה על עצמי, אני כל הזמן אהיה עסוק בלחפש את החסרונות אצל אחרים כדי להרגיע את עצמי שלא רק אני גרוע.

עין טובה זה להרגיל את עצמי לשמוח בהצלחה של השני, וכאשר אני מבחין שהתעוררה בי איזה קנאה קטנה, עדיף לשתוק ולהזכיר לעצמי שכל מה שיש לי וכל מה שיש לחברי, ברוחניות ובגשמיות, הכל ניתן לכל אחד מאיתנו בצורה מדוייקת ומדוקדקת, כדי שכל אחד מאתנו יגיע לתיקונו, ואין אדם יכול לנגוע במה שמוכן לחברו אפילו כמלוא הנימה, ואם אף אחד לא יכול לגזול ממנו מה שמיועד לו, אם מה ששלי שלי ומה ששלו שלו, אז איזה מקום יש פה לקינאה?

עיניים טובות זה מפתח להכרת הטוב. תאיר פנים, תגיד מילים טובות לאשתך, אל תסתפק בשיחות טלפון יבשות, טכניות, שמי שבמקרה שומע אותן מהצד לא מאמין שאתה מדבר עם אשתך, עם מי שעושה למענך כל כך הרבה.

תאיר פנים לשכנים שגרים בבניין שלך כשאתה חולף על פניהם, אל תתייחס אליהם כאילו היו אויר, תשמח בהם, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

תכיר טובה להורים שלך, שגידלו אותך והשקיעו בך וחיתנו אותך, לְמה אתה מחכה, שיהיה מאוחר מדי ח"ו?

כמה נחת יש להקב"ה כשבניו מתייחסים אחד לשני, מפרגנים בחיוך, במילה טובה, לא נוהגים בקרירות. וכבר אמרו  חז"ל "טוב המלבין שיניים לחברו ממשקהו חלב" (כתובות קיא:), שזה אומר שמי שמחייך הוא גדול יותר בשמים ממי שמשקה את השני חלב בלי חיוך. אתה רוצה קשר עם ה', אתה רוצה להרגיש את ה', תשקיע במצוות של בין אדם לחברו, שם נמצא ה'.

פעם נכנס יהודי למעונו של בעל "האור שמח", רבי מאיר שמחה זצ"ל מדווינסק, וראה לתדהמתו את גדול הדור רוקד במעגל באמצע החדר עם בעל ואשה וילד קטן. הרב מחזיק בידו האחת את ידו של הבעל ובידו השניה את ידו של הילד ואילו הבעל והילד מחזיקים בידי האשה. כאשר הסתיים הריקוד והלכו לביתם, סיפר בעל "האור שמח" מה שאירע: הבעל ואשתו באו אתמול לפני רבי מאיר שמחה כדי לקבל גט. הבעל הרצה את טענותיו והאשה אף היא שטחה  מצידה את טענותיה. ואז שאל אותם רבי מאיר שמחה: "וילדים יש לכם?" השיבו: "כן!, יש לנו בן אחד". חזר רבי מאיר שמחה ושאל אצל מי יהיה הילד אחרי שינתן הגט, אצל האב או אצל האמא?" ומיד ענה להם הוא בעצמו: "תבואו אלי מחר עם הילד..."

ואכן, למחרת הופיעו שוב הבעל ואשתו, ועמם ילדם הקטן. נטל רבי מאיר שמחה  את הילד, הושיבו על ברכיו וכשעיניו זולגות דמעות החל לדבר אל הילד, וכה אמר לו: "ילדי הקטן, יש להורים שלך תכנית לעשות אותך מהיום ואילך יתום חי בלי אבא ובלי אמא, אם הם  יעשו אותך יתום, אל תסתובב ברחובות, אלא תבוא אלי ותהיה הילד שלי..."

התחיל הילד לבכות גם הוא, ומיד אחריו פרצה האמא בבכי מר וכשכולם בכו התייפח גם האבא, ואז צעקו ההורים בבת אחת "לא מתגרשים! לא מתגרשים!" "ואז" – סיים רבי מאיר שמחה את סיפורו – "התחלנו כולנו יחד לרקוד מרוב שמחה!".

המשימה של החיים שלנו, זה לסגל לעצמנו עין טובה. לראות איך השני מצליח ולשמוח. אם תשמח, ה' יתן גם לך. זה קשה, בואו לא נשקר לעצמנו, קשה לנו לראות שהשני מצליח ובאמת לשמוח בהצלחתו. אנחנו קצת נופלים ברוחנו כשרואים אחרים שהתקדמו יותר מאתנו. העצה שנותן לנו רבינו היא לשמוח שמחה אדירה בכל דבר שזכיתי לחטוף. בכל נקודה טובה. זכיתי לחשוב על ה' רק דקה אחת במשך היום, אבל בזכות שאני שמח באותה דקה אני אזכה לעוד הרבה דקות. כשאני שמח בעבודה שלי, בשליחות שלי, אני יכול לשמוח בעבודה של השני, בהצלחה שלו, בשליחות המיוחדת שהוא קיבל ושהיא שונה מהשליחות שלי. כדי להגיע לתיקון השלם של הבריאה, ה' צריך את כולם, הוא לא מוותר על אף אחד. והידיעה הזאת נותנת לנו כוחות נפלאים להמשיך להתמודד ולהילחם את מלחמת הקיום שלנו כאן בעולם. כמו בסיפור הבא:

לפום צערא אגרא

הוא היה תינוק מתוק, חייכן ומלא שמחה. כשגדל קצת היה למושג הגאווה של המשפחה. אבל את השנים הללו לא היה מסוגל לזכור. הזיכרונות הראשונים שנחרתו במוחו היו מכיתת המכינה, של הרב"ה אהרון, וצעדו שלובי זרוע עם המאבק שהתחיל באותה שנה. התחיל, ולא הסתיים לעולם...

מאבק אמיתי, מתיש, סוחט כוחות גוף ונפש.

היו שהתייאשו כבר בשנים המוקדמות ההן, הרימו ידיים וקבעו בפסקנות שהלימודים לא נועדו בעבורו. כמו שני קווים מקבילים שלעולם אינם אמורים להיפגש. אחרים המתינו קצת עם הקביעה הנחרצת הזו, מניחים לו להתמודד ולהילחם על כל בדל אות, על כל הברה.

היה בו, בתינוק שהפך לילד, שילוב בלתי מצוי של קשיי למידה וקשיי ריכוז והיגוי שהתגבהו כהר אימתני שראשו  מגיע השמימה. קשיים ממשיים, שאיימו להכריע את מאמצי הטיפוס שלו. קשיים שלא אפשרו לו להתקדם ולהעפיל.

לצד כל אלו, היו לו גם מעלות ייחודיות. מעלות שהאירו את אישיותו ולא הניחו לו להידחק לשולי החברה. הלב, והרצון. היה לו לב זהב, שגרם להיות אהוב בכל מקום. והיה בו כוח רצון עצום, שהעניק לו את היכולת להמשיך ולהיאחז בציפורניים. להמשיך ולהיאבק מול הקשיים, גם אם ההצלחות לא האירו לו פנים.

כך חלפו עליו שנות הילדות ב"תלמוד תורה". הוא היה מתאמץ בכל כוחותיו להקשיב ולהתרכז, משנן שוב ושוב, ולא מתייאש. ילד צעיר, שנלחם בכל הכוח. ילד שיש לו את כל הסיבות לכישלון. ובכל זאת אינו אומר נואש.

אבל המאבק שלו הלך ונהיה קשה משנה לשנה.

כשהצליח לכבוש את פסגתו של ההר הראשון ולרכוש את אומנות הקריאה, היו חבריו לכתה בעיצומו של הטיפוס על ההר הבא, שקועים ראשם ורובם בלימודי החומש והרש"י. הוא המשיך לטפס, מתנשם ומתנשף, משקיע כל בדל של יכולת, מקווה לכבוש גם את הפסגה הזו, אבל החברים המשיכו לדהור בקצב שהיה בלתי אפשרי בעבורו. הם שיננו כבר פרקי משנה, צללו אל תוך הגמרא, שלטו בנבכי האותיות הקטנטנות והבינו היטב את המילים הארמיות, והוא נותר אי שם בתחילת הדרך... משתרך אחר כולם...

בישיבה היה פער הלימודים עצום. פסגתו של ההר כוסתה בערפילים, ההעפלה היתה בלתי אפשרית בעבורו. אבל גם כשהאחרים הרימו ידיהם בחוסר אונים, המשיך הוא להיאחז בסלעים ולטפס. המשיך לרצות בכל ליבו ונשמתו.

היה לו מקום של כבוד בין הבחורים. הם אהבו אותו, העריכו את מידותיו התרומיות. אבל הוא לא הסתפק בכל אלו. שאף בכל ליבו להיות תלמיד  חכם. השתוקק להגות בתורה, לזכות להבין את הוויות אביי ורבא. להתפלפל בחידושים ובסברות, להתייגע...

המשגיח ראה בצרת נפשו והשיאו בעצה נבונה. הוא יעץ לו להמשיך ולהשקיע את כל כולו, אבל בפרק אחד בלבד. להתחיל ללמוד את הפרק השני של "בבא מציעא", ולהמשיך להתעמק בו, ורק בו, להתפלפל ולהגות בסוגיות, ולא להרפות. להיות בבחינת תלמיד חכם אמיתי. אבל בפרק הזה האחד.

הוא קיבל את העצה כי נבונה היתה וגם מפני ששביל אחר לצעוד בו לא מצא. למד את הפרק "אלו מציאות", שינן והתאמץ להבין, וכשסיים התחיל אותו שוב מבראשית. ההר היה גבוה, אבל כל פסיעה קידמה אותו אל הפסגה והוא טיפס בכל כוחותיו. התייגע להבין לעומק, ככל יכולתו. לא התייאש.

ההצלחה נסכה בו עידוד וכוחות נפש. העניקה לו סיפוק רוחני עצום. הרוותה את נשמתו. הפרק הזה, אותו ידע על בוריו, היה עוגן ההצלחה שלו. הוא זוכה להגות בתורה. שאיפת חייו מתגשמת.

קול ששון וקול שמחה החל להישמע בקרב חבריו לישיבה, וטוב הלב המפורסם שלו  מצא כרי פעולה נרחבים. הוא היה מברך את החתנים בכל לב, מפזז ומכרכר לפניהם, מצהיל פנים, משתתף בשמחתם בכל מאודו.

רכבת החיים המשיכה לדהור, הזמן לא עצר מלכת. חבריו ערכו בריתות והובילו ילדים אל ה"חיידר". צעירים ממנו נישאו והקימו בתים, והוא המשיך להמתין על ספסל הישיבה. הוא, והפרק השני של "בבא מציעא". להמתין, ולקוות בכל ליבו כי תמצא המשפחה שתביט על חצי הכוס המלאה שיש בו, ולא רק על זו הריקנית...

עד לאותה פגישה אומללה עם אחד השדכנים שהפגישו עמו, "שמוע שמעתי עליך", הגיב השדכן בניד ראש וסקר את הבחור בחוסר סימפטיה מכף רגלו ועד קודקודו. "אז מה, ללמוד יודע אתה?"

הוא התבלבל. הזלזול הציני שנשף בקולו של השדכן לא נעלם מאוזניו הרגישות. גם המבטים פצעו את נפשו. "יודע אני את פרק "אלו מציאות" על בוריו", ענה בנעימות, משתדל לגייס שרידים של כוחות נפש כדי להמשיך בשיחה. "אף כתבתי עליו חידוש תורה במחברתי".

השדכן שלא היה לו בעולמו דבר חוץ מכסף, פרץ בצחוק, צחוק מצמרר, צחוק שנובע מהמחוזות האפלים בנפשו של האדם. צחוק מר מלענה... הצחוק הזה ננעץ כחיצים וכחרבות בלב הדווי, משבר אותו לרסיסי רסיסים.

מאז אותה פגישה אומללה, השתנו חייו. הצחוק הנורא המשיך להדהד  באוזניו לרדוף אחריו. הדיו של הצחוק מחקו לחלוטין את הביטחון העצמי, העלימו את כח הרצון, דכאו את נשמתו עד לעפר.הוא לא היה מסוגל יותר לכלום. עזב את הישיבה, הסתגר בד' אמותיו ולא מצא טעם להמשיך לחיות.

ידו של המשגיח קצרה מהושיע. בפיו לא נמצאו מילים שיוכלו לחבוש את פצעי לבבו של תלמידו האומלל. ישב מולו כמחריש. משתתף בכאבו, ולבסוף הובילו אל הקודש פנימה, ליטול עצה וברכה מפיו של מרן ה"סטייפלר" זי"ע.

בחדרו של הסטייפלר סיפר המשגיח את הסיפור מתחילתו. סיפר על כח רצון עצום, על מאבק אדיר מול קשיים, סיפר על פרק "אלו מציאות" שנקנה בדם ובדמע, ועל מילים פוצעות וצחוק הרסני שהשחיתו כל חלקה טובה ושיברו את הנפש לרסיסים.

הסטייפלר ביקש להישאר ביחידות עם הבחור. מבעד לדלת שנותרה פתוחה קמעה, שמע המשגיח את שיחו ושיגו, וחיל ורעדה אחזתו.

הסטייפלר נטל את ידיו של הבחור ואמר לו: מבטיח אני לך, כשאתה יושב ללמוד את פרק אלו  מציאות, הרבונו של עולם עוזב את ה"קהילות יעקב" (שכתב הסטייפלר) ואת האבי עזרי (שכתב הרב שך) ורוצה לשמוע רק אותך. כשאתה פותח את הגמרא שלך ומתחיל ללמוד, התורה שלך חשובה אצל ה' יותר מהדרשות והשיעורים שאומרים בכל הישיבות הקדושות. התורה שלך ראויה להערכה הרבה ביותר. כשאתה לומד את "אלו מציאות" אתה חשוב יותר מכל התלמידי חכמים...".

הבחור החריש, מביט בעיניים קמות בסטייפלר, שהמשיך ואמר: אין דבר יקר בעיני ה', יותר מתורה שנלמדת בלב שבור. אין יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובהתגברות על קשיים וניסיונות, אין  יקר יותר מהתורה שלך. לך יש את הקשיים הכבירים ביותר!

הבחור יצא מביתו של הסטייפלר, ויצא גם מהדיכאון המר שאיים להטביע אותו.

חייו השתנו בשנית. הוא חזר לישיבה והחל ללמוד במשנה מרץ, כשמילות העידוד הנפלאות של הסטייפלר ממשיכות להתנגן באוזניו, לרפד את נתיב חייו, לחבוש את פצעי לבבו. אין דבר יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובקושי, אין יקר יותר מהתורה של העמל בתמצית דם לבו, וידע שמהיום הוא והתורה חד הם לנצח...!

תפילה

רבונו של עולם

אני רוצה פה קדוש. פה שלא מוציא שום מילה מיותרת. פה שמדבר בשקט, לא בקול רם, לא בצעקות, חוץ מהתפילה וההתבודדות ששם אפשר להרים את הקול, אפילו רצוי, ואפילו לצעוק בכל הכוח. אני יודע שזה לא המדריגה שלי לחשוב לפני כל מילה שאני מוציא מהפה אבל אני כל כך רוצה, זה נשמע לי כל כך מחובר אליך, תעזור לי אבא.

רבונו של עולם

אני רוצה פה קדוש. פה שלא מוציא שום דיבור שאסור לדבר. לא כעס, לא גאווה, שאני מתפאר במשהו שהצלחתי ושוכח לרגע שהכל שלך והכל ממך, לא שקר, ושקר זה גם הגזמה קטנה, שינוי קל, כדי לעשות רושם טוב יותר על אחרים, וְבטח וּבטח שלא רכילות ולשון הרע, שזה הכי קשה והכי מסוכן, כי יש הרבה פעמים שאני בכלל לא חושב שזה בגדר לשון הרע, שאני בטוח שזה מותר אבל אתה אבא נותן בדעתי שזה אסור, שצריך מהר לעשות תשובה על זה.

רבונו של עולם

אני רוצה פה קדוש. פה שמרבה לדבר איתך, להגיד לך תודה, לבקש ממך סליחה, לספר לך כל מה שאני עובר, להתייעץ איתך, וגם להגיד לך כמה אני אוהב אותך  וכמה אני מאושר שזכיתי קצת להתקרב אליך אחרי שהייתי כל כך רחוק.

רבונו של עולם

אני רוצה פה קדוש. פה שיודע להגיד מילים טובות, מילים משמחות לבני אדם, פה שיודע לעודד ולנחם בשעת הצורך כי זה בעצם השורש של השם שקבלתי ממך אבא. פה שיודע גם להגיד סליחה טעיתי, אני ממש מצטער שככה קרה, שככה  צערתי אותך. פה שיודע להגיד תודה על כל דבר הכי קטן שעושים בשבילי.

רבונו של עולם, אני רוצה להרגיש כל רגע ורגע כאילו אני עומד ממש לפניך ואתה מקשיב לכל מילה שיוצאת מהפה שלי. כי זה מאוד יעזור לי לשמור על מה שאני מוציא מהפה.

רבונו של עולם, אני מבקש פה קדוש.

שבת שלום

מנחם אזולאי