דם הנמצא בביצים, אסור באכילה, משום שאותו דם הוא תחילת ריקום האפרוח, ואותו האפרוח, דין עוף יש לו, שדמו אסור באכילה מן התורה, ולכן גם דם הנמצא בביצים אסור באכילה מן התורה, וזו דעת רבינו הרא"ש והתוספות. אולם לדעת רבינו הרמב"ם, דם הנמצא בביצים אינו אסור באכילה אלא מדרבנן, משום שאף על פי שדם זה אמנם הוא תחילת ריקום האפרוח, מכל מקום מכיון שלא נגמרה יצירתו של האפרוח, אין לו דין עוף כלל, ואין דמו אסור מן התורה אלא מדרבנן, גזירה משום דם עוף.


ויש אופן שכל הביצה נאסרת אם נמצא בה דם, ויש אופנים שאין הביצה כולה נאסרת, רק צריך להסיר את הדם ממנה, והיא מותרת. וכדלהלן:

אם נמצא (אפילו מעט) דם בחלמון הביצה, כל הביצה אסורה, אבל אם נמצא דם בחלבון הביצה (היינו החלק הלבן) זורק את הדם ושאר הביצה כולה מותרת, וזהו לדעת מרן השלחן ערוך, אולם הרמ"א כתב שבכל מק! ום שיש דם בביצה אוסרים את כל הביצה באכילה. ומנהג הספרדים להקל בזה כדעת מרן שקבלנו הוראותיו.

אף על פי שדם הנמצא בביצים אסור באכילה, מכל מקום אין חיוב מן הדין לבדוק כל ביצה קודם אכילתה, משום שסומכים על כך שברוב הביצים אין דם, ומעיקר הדין אפשר לסמוך על הרוב, ורק אם מטגנים ביצים במחבת או שוברים ביצים לצורך אפייה וכדומה נוהגים לבדוק את הביצים (בכוס זכוכית או כלי אחר) אם יש בהם דם, מפני שבנקל אנו יכולים לבדוק את הביצים להנצל מאיסור דם, כל שבלאו הכי פותחים את הביצה, ולכן נוהגים לבדוק אותן אם יש בהן דם. אבל כאשר באים לבשל ביצים קשות במים, או שרוצים לשים ביצים בחמין וכדומה, אף על פי שאחר הבישול אי אפשר לדעת אם היה בהן דם, או אדם הבא לגמוע ביצה כמו שהיא רכה בלא לבדקה כלל, רשאי לעשות כן, מפני שהולכים אחר הרוב, ורוב ביצים אין בהן דם.

אולם בספר כנסת הגדולה כתב, שיש בני אדם המחמירים שלא לאכול ביצים אלא אם נבדקו תחילה, ואף כשרוצים לבשל ב! יצה, הם נוהגים לפתוח את קליפת הביצה ולהוריק מתוכה את תוכנה לתוך כלי, ואחר כך מחזירין את הביצה לתוך קליפתה וסותמין את הנקב ומבשלים או צולין אותה. ומכל מקום להלכה נראה דאין מקום לחומרא זו, שהרי כתב המהרח"ו (רבינו חיים ויטאל) שראה לרבו האר"י הקדוש, שהיה גומע ביצה כשהיא צלויה, בלי שישגיח לבדוק אם יש בתוכה דם, והביא ראיות מן התלמוד בכמה מקומות, שאין לחוש לסברת המחמירים בזה. והביא כל זה מרן החיד"א בספרו ברכי יוסף, וסיים, ובהגלות נגלות אמרי קדוש רבינו האר"י ז"ל אין לחוש לחומרת בני אדם הנזכרים.