בס"ד
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.
 הנה חכמים הזהרו בדבריכם
בפרשיות אלו למדנו על ענין טומאת המצורע וטהרתו, וכידוע
מדברי חכמינו ז"ל שהנגעים באים על חטא לשון הרע. ואם כי
בזמנינו אינו נוהג תורה זו של פרשת נגעים, אך בודאי שיש כאן
איזה לימוד גם לדידן, שהרי התורה הקדושה היא נצחית ונוהגת
בכל עת ובכל זמן.
כי הנה בתורת הנגע טומאתה וטהרתה ישנו רמז גדול מאד על
דרך המוסר, כי כל אחד ואחד יש לו המון קליפות אשר יסובבוהו 
בכל עת, ורודפים אחריו ומבקשים להפילו, וזאת היא עבודת האדם
להתגבר עליהם לבל יפול ברשתם, אך אם לא שלט האדם ביצרו
ונכשל בחטא ופשע, אזי הנגעים באים עליו והוא נהיה מצורע.
ומאחר ועיקר שורש החטא נעוץ בגסות הרוח שבו, שזו אשר
הביאתו לידי חטא לשון הרע שהיא הקשה שבכולן, וכמו שכתב
רש"י על הפסוק: "ועץ ארז" – שהנגעים באים על גסות הרוח,
אשר על כן הצריכתו התורה לגשת אל הכהן, ועיקר המכוון בזה הוא
כדי שיתקן על ידי כך את פגם הגאוה המאוסה השוכנת בקרבו, ע"י
שיבטל את עצמו בפני תלמידי החכמים שבדור, כי בחינת כהן רומז
על התלמידי חכמים. וזאת כי מאחר ועיקר קלקולו בא לו על ידי
ההתנשאות ואי הרצון להכיר בכך שעליו להיות בטל לפני מי
שגדול ממנו, לכן ילך עתה אל הכהן ויכניע עצמו לפניו, וזהו עיקר
ההכנה לטהרתו.
ומקרא מיוחד מופנה גם כלפי הכהנים שהם הת"ח והחשובים
שבדור, כמאמר הכתוב: "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" – להורות
לכהנים את החובה והזכות המוטלת עליהם לצאת אל העם
שבשדות ולקרבם תחת כנפי השכינה, להורותם את הדרך ילכו בה
ואת המעשה אשר יעשון, למען יזכו אף המה ללמוד ארחות חיים. 
ומאחר ועיקר טומאה זו באה על עוון לשון הרע שהוא פגם
הדיבור, הרי הזמן גרמא לעורר במיוחד על הענין הזה, ומה טוב ומה
נעים שיתרגל האדם תמיד להיות מלמד זכות על כלל ישראל,
להיות רואה כל העת בזכותם וטובתם, כי השי"ת רוצה ומצפה
שילמדו זכות על בניו אהוביו, ומקרא מלא דיברה תורה כמו
שנאמר(במדבר י' כ"ט): "כי ד' דיבר טוב על ישראל".
וכן מצינו אצל גדעון שעיקר הזכות שעמד לפניו להיות הוא
הנוצח במלחמתו עם המדינים, משום שהיה מלמד זכות על בניו
של מקום, וכמו שנאמר(שופטים ז' י"ג): "ויאמר אליו גדעון בי אדני
ויש ד' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו
אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ד' ועתה נטשנו ד' ויתננו בכף 
מדין". ופי' שם רש"י בשם המדרש תנחומא וז"ל: אשר ספרו לנו 
אבותינו - פסח היה, אמר לו: אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו
שהיה אומר בצאת ישראל ממצרים, ועתה נטשנו, אם צדיקים היו
אבותינו יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו כשם שעשה להם
נפלאותיו חינם כן יעשה לנו ואיה כל נפלאותיו. ונאמר שם עוד:
"ויפן אליו ד' ויאמר לך בכוחך זה והושעת את ישראל". ופירש
רש"י: ויפן אליו – הקב"ה בעצמו, ויאמר לך בכוחך זה – בכח הזכות
הזה שלמדת סניגוריא על בני ע"כ.
הרי לפנינו גודל החיבה שרוחש הקב"ה כלפי מי שמלמד
סניגוריא וזכות על בניו אהוביו, כי אף שהיה גדעון איש פשוט
למדי, אעפ"כ נבחר הוא מבין כולם להיות מושיע את ישראל מכח
היותו מלמד סנגוריא עליהם.
גם יש ליזהר מאד במשנה זהירות מבלי להוציא מהפה שום דבר
רע על כל יהודי באשר הוא, כי חוץ מעצם חומרת הדבר לכשעצמו,
הרי בנוסף לכך גם מביא האדם לפעמים רעה על עצמו בכך, וכידוע
מפי ספרים וסופרים שהרבה פעמים מסבבים מן השמים שיהא
האדם שופט את עצמו על כל מיני מעשים שעשה הוא, כאשר הוא
שומע על חברו שעשה בדומה לו והוא שופטו לזכות או לחובה,
ואין האיש שם על לב כי באותה שעה הכריע הוא עצמו את גורלו
אם לטוב אם למוטב.
וכן מצינו אצל דוד המלך ע"ה בספר שמואל(ב' י"ב)כאשר בא
אליו נתן הנביא להוכיחו על מעשה בת שבע, וסיפר לו על שני
אנשים שהיו בעיר אחת אחד עשיר ואחד עני, לעשיר היו לו צאן
ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה
ותגדל עמו וגו', ויהי היום כאשר נזדמן אורח להעשיר הזה, ויחמול
לקחת מצאנו ומבקרו כדי לתת לאורח הלזה, ויקח את כבשת האיש
הרש ויתנהו לאכול לאיש הבא אליו. כאשר שמע דוד המלך את
המעשה האכזרי הזה, "ויחר אף דוד באיש מאד, ויאמר אל נתן חי ד'
כי בן מות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב 
אשר עשה את הדבר הזה".
ומיד ויאמר נתן אל דוד אתה האיש, כה אמר ד' אלוקי ישראל
אנכי משחתיך למלך על ישראל ואנכי הצלתיך מיד שאול, ואתנה 
לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך וגו', מדוע בזית את דבר ד'
לעשות הרע בעינו, את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת
וגו', ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם וגו'.
ובודאי שאין לנו שום השגה בדברים הנאמרים, וכבר אמרו
חכמינו ז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, אך בכל זאת נכתבו
הדברים כדי ללמדנו אורחות חיים במה שנוגע אלינו, כי הנה אף
שבפשטות הדברים נראה שבא הנביא אל דוד כדי להוכיחו ולהגיד
לו את עונשו אשר יושת עליו מאת השי"ת, אך מצינו בשם
הבעש"ט הק' וכן מבואר בספרי הח"ח שאילו היה דוד מלמד
סנגוריא על העשיר הזה והיה מוצא עליו איזה פתח של זכות, מבלי
להכריעו כבן מות, אזי היו הדברים פועלים גם לטובתו שיהא הזכות
נזקף גם עליו, אך מאחר והוא בעצמו הכריעו כבן מות, נגזר עליו גם
כן להיות דינו כבן מות, ולכך נצטרע והיה חשוב כמת, וגם נגזר עליו
ללקות בארבעה מבניו, כאשר אמר הוא בעצמו: "ואת הכבשה
ישלם ארבעתים".
יה"ר שיהיו כל מעשינו ודיבורנו לנחת רוח ולרצון לפני אדון כל
אכי"ר.
*****
זאת תהיה תורת
התורה הקדושה אומרת 'זאת תהיה
תורת המצורע' וכן 'זאת תורת הזב', שני
משפטים אלו תמוהים הם מאוד, וכי
תורה זו שייכת דווקא למצורע או לזב
ואינה שייכת לשום אדם אחר? והלא
ברור שאין הדבר כן ואין זה משמעות
הדברים, אך עדיין קשה למה נקטה
התורה בלשון זו דווקא כאן כשמדובר
בשני בעלי טומאה הללו?
בדרך רמז אפשר לומר שהיינו חושבים
שכיוון שאדם נמצא בטומאה כזו, עד כדי
כך שעליו לישב מחוץ לשלוש מחנות,
שמא הוא פטור מלימוד התורה, ויותר
מכך שמא אינו ראוי לכך כלל, על כן
אומרת לנו התורה 'זאת תורת המצורע
וזאת תורת הזב' ללמדנו שאפילו אם אדם
נכשל במה שנכשל ונפל לאן שנפל, עדיין
יש לו חלק בתורה הקדושה, היא שלו,
ולא זו בלבד אלא שיוסיף וירבה ללמוד,
כי התורה היא סם חיים כמ"ש 'כי חיים
הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא' ובכוח
התורה לרפא את האדם הן ממחלות
גשמיות וכ"ש ממחלות רוחניות.
ובפרט עתה בעמדנו בעצם ימי
הספירה, שבהם עלינו להתאמץ לצאת
מחמישים שערי טומאה ולהיכנס
בחמישים שערי קדושה וטהרה, וכל אחד
מחפש עצות ותחבולות כיצד לעלות
ולהתעלות בכל המידות והספירות שאנו 
מזכירים בכל יום אחר הספירה כדי להיות
מוכנים ליום החמישים יום מתן תורה,
עלינו לדעת שע"י לימוד התורה אפשר
להגיע לכל המדרגות, ובוודאי שבזמן כזה
צריך כל אחד להרבות בלימוד התורה, גם
אם בעיניו הוא רחוק מאוד וחושב שאינו
ראוי לכך, עלינו להרבות בלימוד התורה
כדי שנהיה ראויים לקבלת התורה מתוך
חמישים שערי קדושה.
(עפ"י טיב התורה-מצורע)