"ואיש איש מבנ"י ומן הגרהגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" (יז,יג) מצוות כיסוי הדם נוהג 'בחולין אבל לא במוקדשין' (חולין פג,ב) ולמדים זאת (בין השאר) מכאן '...מר בר רב אשי אמר: אמר קרא "חיה או עוף" מה חיה אינה קדש אף עוף אינו קדש' וכו' (שם פד,א). ומצד שני גם לא חל בטמאים: 'אשר יאכל- פרט לטמאים' (רש"י על הפס'), מדוע?- והנה בדין כיסוי הדם זה לא רק סתם לכסות אלא צריך מלמעלה ומלמטה: '"ושפך את דמו וכסהו בעפר" - "עפר" לא נאמר אלא "בעפר", מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה' (שם פג,ב), וגם הכיסוי יכול להיות כל דבר שמגדל צמחים: 'דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסים אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח' (שם פח,ב), מדוע?- וניראה שהנה מצינו עוד דבר שהיה מכוסה מעליו ומתחתיו- המן, 'כתיב "ותעל שכבת הטל" וכתיב"וברדת הטל" אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמו שמונח בקופסא' (יומא עה, ב). מדוע בכלל המן בא בצורה שכזו מכוסה?- המן הוא לחם של מעלה כמו שדרשו: 'תנו רבנן "לחם אבירים אכל איש" לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי ר"ע' (שם) ואמנם ר"י חולק עליו, אולם רש"י מפרש את הפס' הזה כשניהם: "לחם אבירים" - לחמם של מלאכים, ד"א אבירים איברים שהיה נבלע בכל האברים ולא היו צריכים לנקביהם' (תהילים עח, כה) כך שנישאר ר"ע כאפשרות (וראה בהרחבה בדברי מרן גדול הדור הגר"ש גורן זצוק"ל ב'מועדי ישראל' פסח). מימלא ע"פ זה מובן מדוע היה מכוסה בטל קפוא ('כקרח על הארץ' רש"י שמות טז,יד), כיון שבמים קפואים יש דין שמצטרפים למקוה (מקואות ז,א) שהם טהורים למקוה, לכן כאשר יורד אותו לחם קדוש הוא בא יחד עם עניין טהרה בעולם, כעין לשמור על טהרתו ולייחסו לקדושה. וכך ניראה גם בהקשר לכיסוי הדם, הדם הוא הנפש "כי נפש כל בשר דמו הוא" (יז,יד) ולכן יש להתייחס אליו בכבוד הראוי לנפש (כמו שמי שאכלו דינו כרת, בשל מעלתו) ולכן מכסים אותו בדימוי לכיסוי המן שהיה ממעלה ומלמטה, כדי להדגיש את מעלתו שהוא כעין קדוש. ומכסים בעפר הראוי להצמיח, כיון שמאדם הראשון עד נח היה אסור לאכול בשר, רק מהצומח ומטה, לכן בכיסוי הדם כעין מרמזים שאנו מעלים את הנפש למעלתה ואת השאר מחברים לדין צומח שמותר לכתחילה באכילה. שאחרי שמנתקים את מעלת החי ע"י העלאת הנפש נישאר הגוף כדין צומח בלבד שהרי מעלת החי היתה בו מנפשו. וכך כביכול מחליפים את הגוף בעפר (ואמנם גם מה שלא מצמיח אבל ניקרא עפר מותר לכסות בו.. זה משום שבשל שמו מחשיב כאילו יש בו דין צומח). לכן זה דווקא בדבר הראוי לאכילה שאז צריכים לעשותו ראוי לאכילת אדם, ואילו בקדשים בשל מעלת הקדשים אין צורך להעלות את הנפש ולהחשיבו כצומח, אלא מעלת הקדושה מכשירתו להיות ראוי לאדם, כעין מלאך האוכלו. וכל דין הכיסוי הוא דווקא בחיה ועוף ולא בבהמה, כיון שהמטרה היא להדגיש להחשיב את הנפש כקדושה, אבל בהמות כיון שרבים מהם כשרות למזבח אז יש להם מעלה של קשר לקדושה, ולכן בעצמם מחשבים את הנפש (שלא כעופות שאין רבים כ"ך הכשרים למזבח). ובמעשה הכיסוי מקבל קצת עדינות בתוך התהליך הזה של שחיטה שניראה כאכזריות, ולכן דרשו: 'ת"ר "אשר יצוד" אין לי אלא אשר יצוד נצודין ועומדין מאליהן מנין כגון אווזין ותרנגולים? ת"ל ציד מ"מ, א"כ מה ת"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת' (חולין פד,א) ופרש"י 'אלא בהזמנה הזאת - כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו, כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני'. ולכאורה קצת תמוה שזה חידושה של התורה שלא יעני?- לכן ניראה שבנוסף לעוני יש גם עניין שלא לאכול כל הזמן בשר כיון שזה דבר של מעין אכזריות, לכן משתמש בלשון ציד שרץ אחרי הבשר שבזה יותר ניראה אכזריותו (מעין עשו איש יודע ציד), לכן נותנים עצה שלא יעני כשבעצם העיקר הוא שלא יעשה לאכזרי. ואולי לכן הדין של כיסוי דווקא בחיה ועוף ולא בהמה, כיון שרוב הבהמות הם בייתיות ולכן עליהם יש יותר רחמים, ולכן העניין הוא דווקא בחיה ועוף שרובם אינם ביתים (ולא חילקו בתוך הסוגים אלא חולק בגדול חיה מול בהמה, כי זה בכלל כל המעשים והעולם, שנעשה כאכזריות, ולכן לא מקפידים כ"ך על דיוק אלא בגדול- כלל עולמי). ולכן בהמשך מובא לא לעשות כמעשה ארץ מצרים וארץ כנען שהיו מושחתים, שזה בשונה מבנ"י שאנו קדושים, וזהו המשך של כיסוי הדם שקשור למעלת עדינותם וישרותם של בנ"י, ולכן הפרשיות מחוברות, שפרשת "קדושים" מתייחסת אף לכאן, להיות קדושים ורחמנים כראוי לעם קודש.