'אמר רבי לוי: כל אותן י"ב חדש לא טעם טעם שינה, לא נח ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות. ר' עקיבא אומר: אפילו שבישתין לפילין וזכוכיות לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן. יש בהמה שאוכלת לב' שעות בלילה, ויש אוכלת לשלשה. תדע לך, שלא טעמו טעם שינה. דאמר רבי יוחנן בשם ר' אלעזר ברבי יוסי הגלילי: פעם אחד שהה נח לזון את הארי הכישו הארי ויצא צולע, שנאמר: "ויישאר אך נח”, אך שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו, ועליו נאמר: "הן צדיק בארץ ישולם" (משלי יח)' וכו' (תנחומא “נח” סימן ט). לכאורה מדוע נח היה צריך להאכיל את החיות כל הזמן, מדוע לא יכל לתת לפניהם והם יאכלו בזמנם? ולפחות אם זה לא קל בדרך הטבע אז שה' יעזרו בזה, מדוע הוצרך נח לסבול כ"ך? בפשטות אפשר שהיה בזה משום כפרה לנח, שאף עליו היתה הגזרה: 'תנא דבי ר' ישמעאל: אף על נח נחתך גזר דין אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר (בראשית ו, ז) "נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'”' (סנהדרין קח,א), ממילא לא יכול להיות שכולם יענשו והוא שגם היה בדין יצא בלא כלום, ולכן היה צריך להתאמץ בתיבה – להתאמץ בעניין של הצלה מהמבול. (אולי היה בכך כעין רמז לתיקון של החטא שהתבטא בעין: 'ר' יוסי אמר: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים, שנאמר (בראשית ו, ב) "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו", לפיכך דן אותן במים שדומה לגלגל העין, שנאמר (בראשית ז, יא) "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו"' [שם], שכך ע"י שלא נתנו שינה לעיניהם כיפרו וניתקו את הקשר שיש להם לגזר דין). עוד נראה שבכוונה יש עניין שכל חיה תאכל בזמנה, ולא ינתן לכולם יחד, כדי שבכך יראה שכל אחד מיוחד כשלעצמו, שבכך יש תיקון לקלקול בחיות, שקודם למבול חטאו בערבוב: '(בראשית ו, יב) "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" א"ר יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם ואדם על הכל' (סנהדרין שם). לכן היה צריך להדגיש שכל חיה היא בפני עצמה על יחודיותיה, ואף האדם מיוחד כשלעצמו שהוא מעל כולם, שכולם חיים בשבילו, ולכן גם שורדים בזכותו שהוא נותן להם את מאכליהם. לכן גם מי שפגע בו זה האריה, מעבר לכך שהוא חזק, הוא מלך החיות ולכן כיון שנח לא הביא בזמן היה בזה משום פגיעה בתיקונם, ולכן היכהו בשם כל החיות (כמלכם). (אולי במבול ה' שינה את גילוי הזמנים, ולכן לאחר המבול נאמר "עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" [בראשית ח,כב], ודרשו חז”ל: 'ר' יהושע אומר: לא ישבותו, מכלל ששבתו. א"ר יוחנן: לא שמשו מזלות כל י"ב חדש. א"ל רבי יונתן: שמשו אלא שלא היה רשומן ניכר' [ב”ר לג,ג]. לכן בתיבה שהם כעין נצלים מזה עליהם לגלות עניין של גילוי זמנים כתיקנם, שזהו כל חיה וזמנה). אולי היה חשוב להדגיש שלא לשנות את הזמנים, כדי שבכך יחשב להם זכות להינצל, כיון שנח היה צדיק רק ביחס לדורו ('"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" א"ר יוחנן: בדורותיו, ולא בדורות אחרים' [סנהדרין שם]), לכן אם היו משנים את הזמנים היתה יכולה לעלות מידת הדין ולומר שביחס לדורות אחרים – זמנים אחרים הוא לא ראוי להינצל; לכן הם פעלו בעשיה חיובית (שהזינו את החיות) בדגש על זמנים של כל אחד כשלעצמו, ובכך כעין פעלו שגם עליהם יתחשבו בצורה חיובית כמו שהם בזמנם, ולא יחשב אפילו קצת קשר לזמנים אחרים להשוואה. אמנם נראה שהעיקר זה משום עשיית החסד, שבכך העלה עליהם את מידת החסד בשביל הצלתם, כמו שאמרו על הפס' שה' הרגיע את המבול כשזכר את נח בתיבה "ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים" (בראשית ח,א): '"ויזכור אלקים את נח" מה זכירה נזכר לו? שזן ופירנס אותם כל י"ב חודש בתיבה' (ב"ר שם [וזה מובן כיון שבפס' נאמר “ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה", שהזכירה היא על נח והחיות שאיתו בתיבה, שזהו שנח טיפל בהם בתיבה]). ומפורש יותר במדרש תהלים: ' … כשאמר למלכי צדק: כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות, וכי עניים היו שם? והלא לא היה אלא נח ובניו, ועל מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: על החיה והבהמה והעוף. לא היינו ישנים כל הלילה אלא היינו נותנין לפני זה ולפני זה. פעם אחת איחרנו את עצמנו ויצא אבי משובר. אותה שעה אמר אברהם: מה אלו אלולא שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאין משם, ובשביל שאיחר עצמו כמעט קיבל שכרו ונשבר, אני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של המלאכים על אחת כמה וכמה שאנצל מן הפגעים. מיד (בראשית כא לג) "ויטע אש"ל”, אכילה שתיה לויה' (מדרש תהלים לז,א). אולי אפשר יותר בעומק (במדרש) שדור המבול היה מושחת לגמרי ולכן לא יכול היה להתגלות בו קדושה, כיון שהשחית עצמו לגמרי בחמס, שהשחיתו את הקשר לדרך ארץ שהיא קודמת לתורה (שהיא גילוי רצון ה' בעולם); לכן היה צריך נח להתאמץ במידת הצדקה, להרגיל ולגלות היטב את העניין של דרך ארץ, ובכך יכלו לקבל על עצמם אח"כ את שבע מצוות בני נח כתיקון לחיסרון שהיה קודם המבול (כמו שמביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שקיבלו בתיבה לאחר המבול). לכן הבין מזה אברהם שגם הוא יכול ע"י גילוי חסד לגלות את שם ה' בעולם, שזהו שהקים אש"ל ודרך החסד שעשה קרא בשם ה' (סוטה י,א-ב) [וכמו שנח כעין תיקן בכך את העולם שהיה לפניו, וכך אברהם יכול לתקן את העולם לה']. (אולי כרמז ש'חסד' דומה ל'חמס' באותיות ח,ס והאות ד' היא 4 באחדות, והאות מ' היא 4 בעשרות, כך שדומים, שזהו שהחליפו את החמס בחסד, וכך גם גילו 4 במאות שזהו האות ת', ויצא 'חסת' שה' חס עליהם). לכן מי שפגע בנח היה האריה כרמז לקשר לגילוי עשיית רצון ה' בעולם: 'יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' (אבות ה,כ).