'וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה. ונוהגין שהמסיים התורה והמתחיל בראשית – נודרים נדבות, וקוראים לאחרים לעשות משתה (טור). ועוד נהגו במדינות אלו להוציא בשמחת תורה, ערבית ושחרית, כל ספרי תורה שבהיכל, ואומרים זמירות ותשבחות. וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה. ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה, וקורים פרשה אחת הרבה פעמים, ואין איסור בדבר (מנהגים ורי"ב סימן פ"ד). עוד נהגו לקרות כל הנערים לספר תורה, וקורים להם פרשת המלאך הגואל וגו' ' וכו' (רמ"א, שו"ע או"ח סימן תרסט סעיף א). בשמיני עצרת חוגגים את שמחת תורה, מה העניין לחגוג דווקא אז? (ראה בהרחבה ב'מועדי ישראל' – 'שמחת תורה בא"י ובבבל בתקופת הגאונים', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. שם הוא מסביר שזה קשור לשיטת ר”א שבתשרי נברא העולם ולכן מסמיכים את פרשת בראשית לבריאת העולם שבתשרי, וכן ע”פ הקבלה שהעולמות חוזרים למצב הבריאה ולכן ראוי אז לקרוא פרשת בראשית כבבואה לשל מעלה, וכן מסמיכים לזמן הגעת הלוחות – התורה אלינו, שנעשה ביוה”כ.) אולי אפשר שקריאת התורה נועדה ליצור חיבור של בנ"י לתורה: 'שיהו קוראין במנחה בשבת משום יושבי קרנות. ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן?! והא מעיקרא הוה מיתקנא! דתניא: (שמות טו, כב) "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים". כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. – מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי, כנגד כהנים לוים וישראלים, אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין' (ב"ק פב,א). והנה בשמ"ע בא הדין בחותם סופי: 'לְבָתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין קַמֵּיהּ דְבַּר נָשׁ, יוֹמָא דְכִפּוּרֵי יוֹמָא דִתְשׁוּבָה. אִי תָב מֵחֶטְאוֹי טַב. וְאִי לָא, פַּקִּיד מַלְכָּא לְמִחְתַּם פִּתְקִין. וַוי, דְּהָא תְּשׁוּבָה בַּעְיָא לְאִסְתַּלָּקָא מִנֵּיהּ. אִי זָכֵי בִּתְשׁוּבָה, וְלָא שְׁלֵימָתָא כְּדְקָא יְאוּת, תַּלְיָין לֵיהּ עַד הַהוּא יוֹמָא בַּתְרָאָה דַּעֲצֶרֶת, דְּהוּא תְּמִינָאָה לֶחָג. וְאִי עֲבַד תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא לְקַמֵּי מָארֵיהּ, אִתְקְרָעוּ. וְאִי לָא זָכֵי, אִינוּן פִּתְקִין נָפְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וְאִתְמַסְּרָן בִּידוֹי דְּסַנְטִירָא, וְדִינָא מִתְעֲבִיד, וּפִתְקִין לָא מְהַדְּרָן תוּ לְבֵי מַלְכָּא' (זוהר בראשית עמ' רכ,א). [תרגום: ' ... אַחַר כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לִפְנֵי הָאָדָם אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹם הַתְּשׁוּבָה. אִם שָׁב מֵחֲטָאָיו – טוֹב. אִם לֹא – מְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ לַחְתֹּם פְּתָקִים. אוֹי כִּי הַתְּשׁוּבָה רוֹצָה לְהִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. אִם זָכָה בִּתְשׁוּבָה וְלֹא שְׁלֵמָה כָּרָאוּי – תּוֹלִים לוֹ עַד אוֹתוֹ יוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת, שֶׁהוּא שְׁמִינִי לֶחָג. אִם עָשָׂה תְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ - נִקְרָעִים. וְאִם לֹא זוֹכֶה – אוֹתָם פְּתָקִים יוֹצְאִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְנִמְסָרִים בִּידֵי מַלְאַךְ הַדִּין, וְהַדִּין נַעֲשֶׂה, וּפְתָקִים יוֹתֵר לֹא חוֹזְרִים עוֹד לְבֵית הַמֶּלֶךְ']. (אמנם ע"פ האר"י והמקובלים בהו"ר נחתם בחותם בתוך חותם, אולם כנראה שיש עדיין המשכיות עד שמ”ע). לכן מגלים אז את קשרנו לתורה, שבאה לידי גילוי ממש, כדי לבטל דינים רעים בשמ"ע. בפרט שמדובר על חותם על הפתקים שנכתבו, ולכן בחיבורנו לתורה שהיא בכתיבה, והיא מה', כעין הפתקים של מעלה, אנו משפיעים להטבת הדין שבפתקים. עוד נראה ע"ד הדרש שנאמר על קרבנות סוכות ושמ"ע: 'א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה; ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך' (סוכה נה,ב). לכן כיון ששמ"ע מגלה את מעלתנו ואהבת ה' אותנו מכל העמים, לכן אז מגלים את שמחת תורה, שהתורה היא מעלתנו ותפארתנו (ומתאים למהותנו הקדושה, שהיא היסוד לאהבת ה' אותנו – שאנו בנים לה', ולכן קושרים לתורה), והיא מתנה גדולה שקיבלנו ('תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא' וכו' [ברכות ה,א]), שזה מראה את אהבת ה' אותנו כמתגלה בשמ"ע. בנוסף, בזמן המדבר היתה מעלה של ספיגת התורה: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא “בשלח” סימן א). לכן לאחר סוכות שהוא כנגד זמן המדבר (שישבו בסוכות) אנו חוגגים את התורה שבנו, כגילוי שהתורה אכן נספגה בנו ואנו דבוקים בה ביותר ושמחים בה (ולכן כולם קוראים בתורה, וכן מעלים את הנערים). אולי לכן ברמ"א מובא שמקיפים עם הס"ת כמו עם הלולב בסוכות, שיש בכך רמז לקשר ביניהם; וכן המשתה לכבוד התורה כעין רמז על המן והבאר שבזכותם התיישבה התורה, כמו שמציין המדרש, וכן מוציאים את כל ספרי התורה כגילוי שאנו מחוברים לתורה, שאין הפרדה, שאין ס”ת שלא נמצא אצלנו ממש. (נראה שבחו”ל כיון שיום ראשון מדאורייתא ושני מדרבנן אז עדיף לחגוג ביו”ט שני כדי שלא לערבב שמחה בשמחה). עוד נראה שבשמ"ע באים לנו הזמנים הטובים (כמובא בשם היהודי הקדוש), לכן אז מגלים את קשרנו לתורה בשמחת תורה, לומר שכל הזמנים הטובים מקורם בתורה – מכח התורה שיש בה שמחה, ולכן אז שמחים בתורה ומחזקים את הבאת הזמנים הטובים. אולי זהו רמז במדרש: 'רַבִּי לֵוִי פָּתַר קְרָיָיא: בְּיָמִים טוֹבִים שֶׁנָּתַתִּי לְךָ תְּהֵא שָׂמֵחַ וּמְשַׂמֵּחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּקָּרְבָּנוֹת, אִם תָּבוֹא שָׁנָה בְּלֹא בַצֹּרֶת נְפַק לְכַרְמָךְ חָמֵי וַחֲדֵי, חֲמֵי אַתְּ לְזֵיתָךְ וַחֲדֵי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בָּרָאתִי פְּרַקְלִיט טוֹב לַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כט, לה) "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת”' (קהל"ר ז,יד). הרי שהשמחה בטובה שמגיעה אלינו קשורה לשמ"ע, לכן מובן העניין לחזק את הפרקליטות שיש בשמ"ע ע"י גילוי תורה ובגילוי של שמחה. אולי גם בשמחת תורה אנו כעין מגלים את רצון ה' שמתגלה במיוחד בשמ"ע: 'אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חייכם, איני מחסר אתכם ימים טובים, אלא מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר: "ביום השמיני עצרת"' (תנחומא "פנחס" סימן טז). כך שבשמ"ע מתגלה רצון ה' שנעשה יו"ט כדי לשמוח, וכך ציוונו בתורה, ולכן כנגד זה אנו מגלים זאת בשמחה בתורה בשמ"ע.