כ"ז אלול תשפ"ב

להבות אש קודש

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה

פרשת נצבים

ההתיצבות לפני ה' בסוף השנה – הנחמה ה'אבודה' מהתוכחה[1]

בשו"ת הרדב"ז[2] (ח"ב תשס"ט) נשאל מדוע לא נכתבו דברי נחמה בקללות של 'והיה כי תבוא' כפי שנכתבה נחמה בסוף התוכחה שבפרשת בחוקותי? השיב ג' תשובות, האחת שבספר הזהר עצמו שאלו זאת כבר[3]  לרדב"ז עצמו נראה לומר שבכל דברי התוכחה מוזכר שם ה' בשם הוי"ה הוא שם הרחמים, השלישי מוסיף הרדב"ז שפרשת נצבים הינה קשורה והמשכה של פרשת כי תבוא ובלשונו: והכי משמע מדכתיב (דברים כ"ט י"א) לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה' אֱלֹקיךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹקךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם, והרי יש בסופה נחמות דכתיב (דברים ל' ב'-ג') וְשַׁבְתָּ֞ עַד־ה' אֱלֹקיךָ֙... וְשָׁ֨ב ה' אֱלֹקיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה. עד סוף הפרשה כולה נחמה, והרי זה נכון. ע"כ עפ"י הרדב"ז.

ידוע כי פרשת נצבים היא הפרשה האחרונה החותמת את השנה ורמז אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקיכֶ֑ם, היום זה ראש השנה (זהר פינחס רל"א ע"א, ובספר החסידות באר מים חיים בפרשתנו סמך את ה'היום' לפרשת נצבים.) א"כ נאמר ברעדה ובבושת פנים על דרך הדרוש. אתם נצבים היום – כולנו שנצבים היום בשבת האחרונה של השנה, זכינו בעוד שנת חיים! אין לנו נחמה גדולה מזו – עצם מתנת החיים אותה קבלנו בחסד ה' יתברך ובטובו.

גליון זה שעוסק בקדושי עליון ששירת חייהם ותורתם נקטעה ועלתה בלהבות, ישמש להם המשך שירת חיים, ולנו העוסקים, לומדים וחיים חיי תורה איש על מחנהו ואיש דגלו, זה קרבן התודה התמידי על המתנה היקרה מכל לה זכינו, ומאחלים ומתפללים שהשנה הנכנסת ובאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, תהא שנת חיים שתהא כולה חיי תורה מלאים ונזכה לתשובה שלימה וגאולה שלימה מתוך בריאות שלימה.

ראשיכם שבטיכם, חוטב עציך, שואב מימיך כולם  שייכים בכל יהודי

בכתבי הרמ"מ לרב משה מידנר זצוק"ל מביא בפרשתנו וזלה"ק:

בשם מרן יסוד העבודה (רבי אברהם מסלונים) זיע"א: אלו העשר מדרגות שייכות בכל איש מישראל:

בעת שזוכה לישוב הדעת הנכון, הוא בבחינת 'ראשיכם'. בעת שעומד בקשרי מלחמת היצר ואפילו אין לו מח ולב להבין ולהרגיש, רק שקבוע בלבו כי זה הדבר אסור ומנוגד ולרצון ה' יתברך, הרי הוא אז בבחינת 'שוטריכם' היינו שומר החוק שלא יעשו מה שאסר המלך לעשות. וכך שייכים בו שאר המדרגות 'טפכם נשיכם וכו' דהיינו בעת שמתעסק ומוטרד בעניני הילדים והאשה, פרנסתם וצרכיהם, 'כל איש ישראל' , מכח בחינת 'כל' שכולל עצמו בהתקשרות ובאהבה לאחיו בני ישראל, נעשה בחינת 'איש ישראל'. עכ"ל הרב משה מידנר[4] זצוק"ל.

הנסתרות לה' אלקינו – כי הוא היודע השפעות מעשינו במרחקי זמן ומקום

הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לה' אֱלֹקינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת (דברים כ"ט כ"ח)

בתורת יצחק לרב יצחק ולדשיין[5] זצ"ל הי"ד ביאר ענין הנסתרות במבט עמוק ואלו דבריו הקדושים:

...פירש הרמב"ן: ודעתי בדרך הפשט כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי (תהלים י"ט י"ג) [ע"כ הרמב"ן] והנה בוידוי אנו אומרים: 'את הגלויים לנו ואת שאינם גלויים לנו, את הגלויים לנו כבר אמרנום לפניך והודינו לך עליהם, ואת שאינם גלויים לנו לפניך הם גלויים וידועים' ויש להבין, הלא האדם הוא זה שחטא, הוא בעצמו ביצע את העבירה, איך יתכן שמעשיו אינם גלויים לו?

ונראה לבאר כי אכן מה שעשה וביצע זאת הוא יודע, עליהם התוודה, אולם התוצאה של מעשיו הם אינם גלויים לו, הוא אינו מודע להשפעות השליליות של מעשיו הרעים, הוא אינו יכול להעלות על דעתו את השתלשלות הדברים הנגרמים ממעשיו הלא טובים, לאיזה עבירות הביאו מעשיו.

בספר קהלת (י"ב י"ד) נאמר כי אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹק֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע. ופירשו חז"ל (חגיגה ה' ע"א) רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי. כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו? מאי 'על כל נעלם'? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס.

ויש לתמוה, איך משמע ש'נעלם' זה 'ההורג כינה וכו' וכי זו דוגמא של 'דבר נעלם'? הלא דבר זה אינו נעלם אלא גלוי ובולט...ולהיפך כל הגנאי במעשה זה  הוא שעושה זאת בגלוי ובפרהסיא ולא בצנעא, וכשעושה זאת בגלוי ובפני אדם אחר אין דבר גלוי יותר מזה?!

לכאורה היה אפשר לומר שלפני מה שרש"י פירש (שם ד"ה על) שמהמילים 'על כל נעלם' משמע שאפילו דבר מועט מביא האלקים במשפט. לפי זה כוונת רב ושמואל לפרש מהו הדבר המועט שמרוב קטנותו הוא נעלם מעיני האדם שמשמע מהפסוק שיביא עליו האלקים במשפט? רב פירש שזה ההורג כינה בפני חבירו והוא נמאס ונגעל מזה, ושמואל פירש הרק בפני חברו והוא נמאס מזה. אך אם נפרש כך יקשה מדוע קוראו הכתוב 'נעלם' המשתמע כדבר הנעלם לגמרי מהאדם ואינו רואה כלל את הרעה שעשה, בו בזמן שאינו ממש נעלם אלא שהאדם אינו מייחס לזה חשיבות יתירה שהוא דבר של מה בכך, ומה כבר עשה, ובודאי אינו נעלם מעיניו.

אלא שיש לבאר שהמושג 'נעלם' מוסב על תוצאות המעשה, שנעלמות ממנו ההשלכות הרעות והתוצאות ההרסניות העלולות להגרם מכך. כל הנזקים וההפסדים שיכולים לצאת מאותו מעשה נעלמות מאיש זה. יש אינסטנים ובני טעם טוב שעלולים בראותם את מעשה מגונה כזה של הריגת הכינה או יריקה בפניהם לחוש  בחילה להקיא...יתכן גם שבשעת מעשה ימצא במקום אדם שיראה את הדבר המאוס, ירגיש בגועל ויעורר סלידה כלפי העושה, ותווצר בו שנאה עמוקה כלפי היורק, נמצא שהכשילו בלאו 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא י"ט י"ז) ואם היורק הוא ת"ח, הרי שבמעשה זה הוא עלול לגרום שלא ירצה לשלוח את בנו ללמוד בישיבה כי הוא יאמר לעצמו: 'אלה תוצאות החינוך שמקבלים בישיבה'?!...

מעשה שהוא לכאורה קטן פעוט וחסר ערך, תוצאותיו הן גרועות עד שאי אפשר לשער להיכן יגיעו...אכן עיקר גדול הוא פיתוח כח ההבטה למרחקי התוצאות...עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.

'רווח' עבודת הכהנים - יראת השמים שנתווספה לרואיהם

וְהוֹתִֽירְךָ֩ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹ֣ל׀ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה (דברים ל' ט')

בספר אור לי לרב יהודה זאב ליבוביץ[6] זצוק"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

יש לבאר בצירוף מה שכתבו בתוספות (בבא בתרא כ"א ע"א ד"ה 'כי מציון') על הפסוק (ישעיהו ב' ג')     כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה, לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יוותר ליראת שמים ללמוד תורה, כדאיתא בספרי (ראה ק"ו) למען תלמד ליראה (דברים י"ד כ"ג) גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי היה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה...

וחשבתי לדייק בדברי התוספות לפי שהיה 'עומד' בירושלים, כי אדם צריך להיות בחינת 'הולך' אבל אז היו באים לראות וללמוד ו'לעמוד' בבחינת עומד, מה שאין כן המחזיק את עצמו למושלם. וכן הרמז 'והיה רואה' היינו שהיה שם הוי"ה ב"ה ויראת שמים על הכהן, אז גם הם עסקו בזה...לפי מה שנתבאר, כי נמצא שגם לכהן יש חלק באנשים הבאים ליראת שמים, ממילא 'והותירך ה' לטובה בפרי בטנך' מה שאמרה התורה הקדושה והותירך ה' אלקיך, לשון 'יתר' היינו ריווח, כלומר שיש לכהן 'רווחים' מזה שבאים על ידו ליראת שמים.

כדאי להביא כי מרן החת"ם סופר זיע"א (תורת משה כי תבוא בפסוק 'והותירך ה' לטובה') פירש, שגם מי שכבר השלים את עצמו, נותנים לו מן השמים אריכות ימים ושנים, כדי שילמדו עוד ממנו בהתנהגות בתורה ויראת שמים. [ע"כ מהחת"ם סופר זיע"א עכ"ל] הרב יהודה זאב ליבוביץ זצוק"ל.

הלמ"ד הגדולה מלמדת על אהבה ודבקות גדולה

...וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה (דברים כ"ט כ"ז)

הרב יששכר טייכטאל זצ"ל הי"ד כותב בספר שנדפס מדרשותיו משנה שכיר עה"ת בפרשתנו:

הלמ"ד הרבתי. נראה לי טעם לזה עפ"י המבואר בפסיקתא רבתי בפסקא ד'יהודה וישראל' (פי' י"א) בפסוק (שמות י"ט ה') והייתם לי סגולה מכל העמים. אמר ר' אבין בשם ר' יהושע 'והייתם לי' למ"ד גדולה מכל האותיות, יו"ד קטנה מכל האותיות, נאה לגדול מדבק לקטן, גדול אדונינו ורב כח (תהלים קמ"ז ה') כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז' ז') נאה לגדול מדבק לקטן, עכ"ל.

הרי דלמ"ד מורה על גדולת אדונינו ה' יתברך, והיא הנותנת יען שהוא גדול הוא נאה לו למדבק בנו שאנו הקטנים, א"כ כל מה שיגדל הלמ"ד יותר מורה על דבקותו עמנו. ועל זה בא למ"ד גדולה כאן בתיבת וַיַּשְׁלִכֵ֛ם וכו', שאל נחשוב ח"ו על שהשליכנו אל ארץ אחרת פסקה דבקותו מאתנו, על זה בא במסורה הלמ"ד גדולה, שאדרבא עוד במדה גדולה יותר הוא דבוק בנו בגלות החל הזה שח"ו שלא נאבד במרירות הגלות, ועל זה מורה הלמ"ד היותר גדולה מכל הלמ"ד שבתורה.

באופן שני – עם דברי הירושלמי (תענית פ"ב ה"ו) רשב"ל בשם רבי ינאי, שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל (פירש בקרבן העדה, שהיה לו לקרותו 'ישורון' או 'ישר אלקים' ע"ש ששרה עם המלאך, אבל קראו 'אל' שהוא שם הקב"ה כדי לשתף שמו בו) למלך שהיה לו מפתח של פלמנטרא (חדר קטן עפ"י קרבן העדה) אמר המלך, אם אני מניחה כמות שהיא אבידה היא, אלא הריני עושה לה שלשלת, שאם אבדה, השלשלת תהא מוכחת עליה, כך אמר הקב"ה אם מניח אני את ישראל כמות שהן, נבלעין הן בין העכו"ם [גוים] אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים, עיי"ש. הרי דהקב"ה עשה לישראל שלשלת כדי שלא יהיו נאבדין בין האומות, ונראה דעל זה מורה הלמ"ד הגדולה בתיבת וישלכם, דהלמ"ד הוא כמו שלשלת, והיא גדולה יותר משאר למ"ד, לרמז על השלשלת שהיא גדולה ביותר כדי שתהא מוכחת יותר על ישראל שנפזרים בין הגוים, והבן זה כי מתוק מדבש. עכ"ל הרב טייכטאל זצ"ל הי"ד.

הדברים נאמרו בשבת נצבים בשנת תש"א כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה! בשנת תש"ג הוא מדפיס את ספרו המיוחד אם הבנים שמחה בנושא הגאולה וארץ ישראל. לפני כן קבע מעמדו בין רבני הונגריה וחרט זכרו בספרו שו"ת משנה שכיר (נדפס בתשפ"א בשלמותו ד"כ). נספה בי' בשבט תש"ה.

 

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000