"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עלה לריח ניחח לה' פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם … ושעיר עזים אחד חטאת לכפר עליכם" וגו' (ויקרא כט,א-ה). בר"ה מקריבים פר, איל, שבעה כבשים ושעיר עזים כקרבנות החג, נראה שיש באלו רמז לדברים הקשורים לדין של ר"ה (ולכן נאמר “יום תרועה … ועשיתם...”, שהתרועה מבטאת חרדה – כחרדה מיום הדין). על הדין של ר"ה נאמר שכולם נידונים יחד וכל אחד לחוד: 'בר"ה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. מאי כבני מרון? הכא תרגימו: כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. אמר רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד. אמר רבב"ח א"ר יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת. אמר ר"נ בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", מאי קאמר? אילימא ה"ק: דברנהו לכולי עלמא ומייחד לבייהו כהדדי, והא קא חזינן דלאו הכי הוא! אלא לאו הכי קאמר: היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם' (ר"ה יח,א). [בר"ה כל באי עולם כו' כבני אמרנא – ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד. כמעלות בית מרון – הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך. … כחיילות של בית דוד – וכבני מרון כבני חיילות של מלך, מרון לשון מרות ואדנות, וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה. וכולן נסקרין וכו' – ואע"פ שעוברין זה אחר זה' (רש"י)]. יוצא שמצד אחד ה' בוחן כל אחד ואחד לעצמו, ומצד שני כולם נסקרים יחד, נראה שזה מרומז בפר, שפר מיועד לרביה, כך שמהאחד (הפר) יוצאים רבים שהם בהמות כשלעצמם (צאצאיו – פרים ופרות) – כעין שיש רבים אבל מרוכזים בו, כעין שנידונים רבים לעצמם אבל גם כולם יחד. גם נראה שפר רומז לאברהם כרמז לפר שאברהם הביא לפני המלאכים האורחים (והאיל רומז לעקידת יצחק, והכבשים ליעקב שפעל בהם אצל לבן; ראה ברש"י שהביא בשם משה הדרשן, בבמדבר כח,יט), בתורה נאמר שהביא אחד "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב" (בראשית יח,ז), אולם דרשו חז"ל מריבוי המילים בפס' שהביא שלושה (ב"מ פו,ב), כך שיש כאן כרמז לאחד ובו מתגלים שלושה, כעין שדנים את כולם יחד אבל זה גם כל אחד כשלעצמו, וזה שלושה (אצל אברהם) כחזקה בעולם – כעין רמז לכל המציאות הקיימת בעולם (כעין חזקה שמראה מה המציאות עכשיו), שכך רומזים בפר שנאמר באברהם על שיטת הסקירה בדין, וזה מתאים לכך שאברהם עשה זאת כאשר ציפה לאורחים – שסקר את השטח לראות אם יש אנשים אורחים וכן בדק (בדעתו) מה הם צריכים וכך דאג לתת להם את צרכיהם, שזהו כעין הסקירה בדין של האנשים בעולם (ומזה הדין מה יקבלו). בדין בנ"י והגוים לא נחשבים שנידונים יחד: 'תניא אידך: "כי חק לישראל הוא" אין לי אלא לישראל, לאומות העולם מנין? ת"ל "משפט לאלקי יעקב". א"כ מה ת"ל "כי חק לישראל"? מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין. כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וציבור, מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר (מלכים א ח, נט) "משפט עבדו ומשפט עמו". מאי טעמא? אי בעית אימא: לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי; ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף' (ר"ה ח,ב). אמנם כאן מובא שבנ"י נידונים תחילה, אבל במדרש מובא לכאורה אחרת, שקודם הגוים נידונים: 'דבר אחר: "בחדש השביעי", פתח: "והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים" (תהלים ט' ט'), מהו "במישרים"? … דבר אחר, אמר רבי לוי: דן אותם בישרות – דן אותם בלילה, אימתי כשהם ישנים מן העבירות. שביום הם עוברים עבירות וגוזלים וחומסים, לפיכך הוא דנם בלילה בזמן שהם ישנים באותה השעה שהם בטלים מן העבירות, כדי שיהא להם תקומה בעולם. למה? שאין הקדוש ברוך חפץ אפילו באבידתם של רשעים. למה? שהכל בריותיו ומעשה ידיו, איזה יוצר מבקש שישתברו קנקניו? לכך הוא דנן בלילה כדי שיעמדו בעולם. "ידין לאומים במישרים". וכשהוא דן את ישראל הוא דנן ביום, שכשהם ישנים הם בטלים מן המצות, ניער משנתו מיד הוא משכים לבית הכנסת וקורא קרית שמע ומתפלל שומע את התורה שומע את הזקן' (פסיקתא רבתי, מ). ממילא אם דן את הגוים בלילה ואת ישראל ביום אז יוצא שדנים קודם את הגוים? אלא שכבר הבאנו בהתחלה את הגמ' שמובא בשם ר"י שכולם נידונים יחד, ממילא מה שנאמר שנידונים ביום או בלילה וכן מי קודם בדין, הכוונה שה' מתחשב בדין עם אלו כעין שזה לילה ואם אלו כעין שזה יום, וכן כעין שקודם ישראל בדין כי הם בני מלכים ושלא יעלה חרון אף, שמחשיב כל זאת כשדן את כולם יחד (שהרי אצל ה' אין עניין של זמנים, של יום ולילה, שזה שייך רק בעוה”ז הגשמי, אלא הכוונה שכעין מגלה זאת בגילוי של לילה או יום). בכ"א יוצא שהגוים וישראל אינם כאחד, וזה כרמוז באיל שהוא כנגד עקידת יצחק, ובו שניהם התנסו, אברהם התנסה בניסיון של להקריב את בנו, ויצחק התנסה אם יתגבר על עצמו ויסכים למסור נפשו, כך שיש באיל שרומז לעקידה גילוי של שנים, כעין שדנים כעין שנים שונים – גוים וישראל (ואף באותו מעשה אחד [עקידה] היה גילוי של שנים [אברהם ויצחק], וכך כעין הדין שהוא יחד יש בו גילוי של שנים, גילוי לזכות ישראל ולזכות הגוים [כעין לילה ויום, וכעין שבנ"י נכנסים ראשונים לדין]. אולי אברהם מרמז כעין לגוים שבתחילה אברהם ראה את עצמו כמתקן לכל הגוים, שלכן התייעץ עם חבריו על המילה [ראה ב'תורת המקרא' “וירא” למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א], וכן באברהם נרמז אב לכל אנשי העולם: "והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" [בראשית יז,ה] '... ועכשיו אב לכל העולם' וכו' [רש"י], ואילו יצחק מרמז על בנ"י, שקודם הולדתו הצטווה אברהם למול ולהתייחד לה' כהתחלת בנ"י, וכן הוא הראשון שנולד כיהודי). ע"י הדין שה' דן מתגלה שה' הוא האלקים, ובפרט מתגלה שבנ"י מיוחדים לה' [שלכן דנם תחילה כבני מלכים ולפני חרון אף] – כיון שאנו בניו שמיוחדים לגלות את שמו בעולם, שזה רמוז באיל אותיות 'א'לי', רמז לאלוקות וכן שיש ייחוד בבנ"י שה' מוכרז בפינו שהוא אלוקינו (וזה א'ל שהוא פחות אותיות מאלקים, והוא מידת הרחמים להבדיל מאלקים שזה מידת הדין, כעין רמז שאנו בניו של ה' והוא אלוקינו ולכן דן אותנו תחילה לפני חרון אף בדין – כשיש מידת הרחמים, לפני שמתגלה בהמשך מידת הדין, כעין לפני שממשיך הלאה באותיות נוספות ומתגלה שם אלוקים שהוא מידת הדין). בר"ה האדם נידון על חייו ועל מה שיהיה בעולם: 'דתנינן בתקיעתא דרב (פסוקי מלכיות במוסף של ר"ה): "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק לישראל הוא" וגו' "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות"' (ויק"ר כט,א). לכן כנגד זה מביאים שבעה כבשים כרמז לשבעת ימי הבריאה שבהם נוצר כל העולם, כמו שדנים את כל העולם בר"ה (שיהיה רעב או שובע וכדו'); והדין הוא בחודש תשרי, החודש השביעי "ובחדש השביעי" וגו' (במדבר כט,א), ולכן שבעה כבשים. זה בכבשים כרמז לדין שה' דן ומחליט מה יהיה בעולם, כעין מלך שמחליט על האנשים שתחת ידו – שכבושים תחתיו; בנוסף עיקר חשיבות הדין מגלה מה נעשה בעולם – כמה התקדש ותוקן על ידנו, שזה בעיקר בבנ"י (כעין מלך שנידון ראשון, שאנו כמלכים, שאנו העיקר – החשובים ביותר), ולכן זה כבשים כרמז לבנ"י שנקראים צאנו של הקב"ה ("ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" וגו' [יחזקאל לד,לא]). גם נראה שהאדם נידון גם על העוה"ב (וודאי לשיטת תוס' שהאדם נידון בר"ה על העוה"ב שלו, אבל גם לחולקים מעמדו של האדם בעולם מראה מה מעלתו גם לעוה"ב; ואף אפשר שמעמדו וזכותו לעתיד שיקבל עולמות, משפיע גם על העוה"ז כעין קבלת שפע מזכות העולמות; ובכ”א זכותו גורם לקבלת עולמות לעתיד, ולכן זה גם כרמז שמקבל גם בעוה”ז כעין שיקבל עולמות בעתיד), ונאמר: 'דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי: עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ג' מאות ועשרה עולמות, שנא' (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", יש בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי' (סנהדרין ק,א), שכך אותיות כבש רומז ל-'ש"י י"ב', שיש ש"י עולמות לצדיקים בבנ"י שהם י"ב שבטים (שלכל שבט יש גילוי ויעוד קדוש משלו, כעין כל צדיק שמגלה קדושה ביעודו) [אולי ל"הנחיל אוהבי יש" זה ש"י עולמות לעתיד, ויחד עם זה בא גם "ואוצרותיהם אמלא" בעוה"ז]. בנוסף מביאים שעיר עזים לחטאת לכפרה, כדי להוריד את מידת הדין מחטאינו (כקרבן חטאת) לקראת הדין, כדי שנהיה זכאים בדין; וזה בשעיר עזים כרמז לדין הקשה החזק – העז, וגם שעיר רומז אותיות 'עשיר', שהעושר מביא לחטא: “וישמן ישרון ויבעט" (דברים לב,טו). וסה"כ יוצא עשרה בהמות, כרמז לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם בתשרי, שלכן דנים בו (וכן עשרה דברות כנגדם, שבהם כלול כל התורה, ובר”ה דנים על מעשינו האם שמרנו את התורה). עוד נראה שהקרבנות מרמזות לעשי"ת שהם ימי הדין שמתחילים בר"ה: פר ואיל כנגד העקידה שהיתה (לפי אחת הדעות) בר"ה (יש מחלוקת האם העקידה היתה בר"ה או ביוה"כ, ונראה שהכוונה שיש חיבור וגילוי של העקידה כנגד ימים אלו, ולכן כעין שנעשה בימים אלו, ולאו דווקא שנעשה ממש ביום בתאריך), ויש בזה גילוי של ניסיון לאברהם וליצחק, כשהעיקר זה ניסיון אברהם, ולכן ר"ה מדאורייתא הוא יום אחד כנגד אברהם, אבל יש גם יום שני של ר"ה (מדרבנן, וגם פעם היו חוגגים מספק בשאר מקומות יומיים כי לא היו יכולים להודיע שקידשו את החודש ונקבע ר”ה, כך שזה נעשה תמיד) שזה כנגד יצחק, וזהו פר ואיל. החטאת מרמזת על יוה"כ בו נעשה סליחה על חטאינו, ולכן זה בא לידי גילוי בחטאת שמכפרת על חטאים (ושעיר כנגד שהשעיר נזרק לעזאזל ביוה"כ ומכפר על חטאינו). וביניהם יש שבעה ימים שכנגדם שבעה כבשים – כבש רמז שהימים האלו כבושים בין הזמנים של ר"ה ויוה"כ (וכן מרבים בהם סליחה לכבוש ולבטל את מידת הדין).