"וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימם ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכו. עלת שבת בשבתו על עלת התמיד ונסכה" (במדבר כח,ט-י). בשבת מקריבים שני כבשים לקרבן מוסף, נראה שזה כרמז לשני חלקי השבת שנאמרו בדברות, "זכור" ו"שמור". שתי הלשונות נאמרו יחד: '"זכור" ו"שמור" – שניהם נאמרו בדיבור אחד' (מכילתא, בחודש, ז' [שמות כ,ז]), ולכן גם שני כבשים אלו דינם שצריכים להיות דומים, כעין אחד; שכך למדו מהפס' כאן, וזה חמור עד כדי כך שיש שגרסו שזה לעיכוב: 'מוספין של שבת ודאי צריכין שיהיו שניהן שוין' (יומא סב,ב). 'ומוספין של שבת – שנאמר בהם "שני כבשים" ודאי שנים שוים לעיכובא, מדלא הדר כתב בהו אחד לרבות אע"פ שאינן שוין להכשיר; כך שמעתי. וקשיא לי: עיכובא מנלן? ונראה בעיני דהכי גרס: מוספין ודאי שנים למצוה – מצותן להיות שוין, ולא גרסי' מדלא כתיב אחד אחד, ושיטתא דתלמידי תרביצאי היא' (רש”י). 'מוספין ודאי שנים למצוה. הכי גרס רש"י, אבל בספרים כתיב שנים לעיכובא. והקשה רש"י: עיכובא מנלן? ונראה לי משום דבתר דכתיב "וביום השבת שני כבשים" כו', כתיב "עולת שבת בשבתו" דהוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב' וכו' (תוס'). כמו כן מביאים שני עשרונים סולת, כעין לרמז שאותם שנים זה כנגד הנאמר בדברות, ולכן זה מתגלה בעשרון, כרמז לעשרת הדברות. בנוסף, באמירה נאמרו שניהם יחד, אבל בכתיבה נכתב בדברות הראשונות "זכור" ובשניות "שמור" (ראה ב'תורת המקרא' “ואתחנן" אות ב', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לכן שני עשרונים כרומז שיש פעמיים כתיבה של עשרת הדברות, שבכתיבה מתגלה מה שנאמר, שנאמרו שניהם יחד. השבת מעלה את כל ימי החול, שמעלה את הכל לקודש, לכן כרומז "עלת שבת בשבתו", (שזה מלמד: 'עולת שבת בשבתו – ולא עולת שבת זו בעולת שבת אחרת' וכו' [ספרי], כך שמדגיש שזה שייך לשבת הזו, לשבוע הזה, שמדגיש את הקשר לזמן ההוא דווקא, כרמז ש)כל שבת מעלה את כל ימי השבוע שלה – "על עלת התמיד", שעולת התמיד היא בכל יום, גם בימי החול, כך שכרומז לחיבור של כל הימים, ימי החול והשבת, כשעולת השבת היא "על (עלת התמיד)", מעל המתגלה בשאר הימים, שהיא מעליהם בחשיבות ולכן משפיעה עליהם קדושה (ולא ח"ו ההיפך). עוד נראה ששני כבשים כרמז לתיקון העולם, שאנו נמצאים בעולם ומתקנים אותו, שאנו צאן ה' העושים את רצונו (כהליכת הצאן אחר רצון הרועה) ושמו נקרא עלינו: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם אדנ'י ה'” (יחזקאל לד,לא) [“אני אלקיכם” שמייחד שמו עלינו (מצודות)]. לכן נרמז בצאן על תיקון העולם, וזה בשני כבשים כרמז למעלתה הגדולה של השבת שמקדשת בעולם עד כדי הבאת הגאולה ע”י שמירת שתי שבתות: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב). אולי גם כבשים כרמז לשכיבה, שזה אותם אותיות (כבש – שכב), כרמז לחלום יעקב בשנתו (שזה היה בדרכו להתחתן ולהקים את בנ”י, צאנו של ה'), שנאמר ששכב שם: “וישכב במקום ההוא. ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו" וגו' (בראשית כח,יא-יב), שחלומו רומז לקרבנות, וכן רומז למתן תורה: 'תני בר קפרא: אין חלום שאין בו פתרון! "ויחלם והנה סולם" – זה הכבש; "מצב ארצה" – זה המזבח, "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ כ); "וראשו מגיע השמימה" – אלו הקרבנות, שריחן עולה לשמים; "והנה מלאכי אלקים" – אלו כהנים גדולים; "עולים ויורדים בו" – שהן עולין ויורדין בכבש; "והנה ה' נצב עליו" – "ראיתי את ה' נצב על המזבח" (עמוס ט א). רבנין פתרין ליה בסיני: "ויחלם והנה סלם" – זה סיני; "מצב ארצה" – שנ' "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט יז); "וראשו מגיע השמימה" – שנ' "ההר בער באש עד לב השמים" (דברים ד יא); "והנה מלאכי אלקים" – זה משה ואהרן; "עולים" – "ומשה עלה" (שמות יט ג); "ויורדים” - "וירד משה מן ההר" (שמות י"ט יד); "והנה ה' נצב עליו" – "וירד ה' על הר סיני" (שמות י"ט כ)' (ב"ר סח,יב). שנרמז ליעקב על יעודם של ישראל לתקן את העולם ע"י שמירת תו"מ, ובכך להעלות את כל העולם כולו, שזהו שהחלום כנגד הקרבנות שמעלים את כל העולם לה' – מקרבים לה', והתורה שבה אנו מתקנים את העולם ומעלים אותו לה', שיהיה ראוי לשכינת ה'. (נראה שגם קרבנות התמיד [כבשים] שבכל יום רומזים על זה). גילוי זה מופיע במיוחד בשבת שיש בה קשר מיוחד לתורה, שהיא כנגד כל התורה: 'בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. בתורה, דכתיב "עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי" (שמות טז כח), וכתיב: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת" (שמות טז כט). בנביאים, דכתיב "וימרו בי הבנים בחוקותי לא הלכו" וגו' (יחזקאל כ כא), וכתיב (שם): "ואת שבתותי חיללו מאד". בכתובים, דכתיב "ועל הר סיני ירדת" (נחמיה ט יג), וכתיב: "ואת שבת קדשך הודעת להם" וגו' (נחמיה ט יד)' (יר' נדרים ג,ט). לכן מגלים בקרבנות (כקרבנות אצל חלום יעקב) כנגד התורה (שבחלום יעקב), שמתגלה אצלנו במיוחד במעלת השבת. לכן מביאים בה מוסף של שני כבשים, כרמז לכל התורה שמרוכזת ברמז בעשרת הדברות – בשני לוחות הברית ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא' וכו' [יר' שקלים ו,א]), כמו שבשבת יש קשר לכל התורה כולה, כעין שכולה (התורה) גנוזה בה (בשבת), ולכן הם שני כבשים כרמז לשני לוחות הברית (וזה מוסף, כי בשבת מתגלה חיבורנו לתורה יותר מבשאר הימים; ובסולת מרומז שזה קשור לעשרת הדברות, ולכן שנים שהוא בעניין של עשרון [או כרמז שיש שתי דרגות בחיבור לתורה, שלאחר העגל נפלנו ממדרגתנו הגבוה, ולכן אז קיבלנו את הלוחות השניים שהם מרמזים על דרגה פחותה יותר (ראה 'תורת המקרא' ”יתרו" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ולכן שני עשרונים כרמז לשתי דרגות בגילוי שבעשרת הדברות שבלוחות, שכנגד שתי דרגות שבמדרגתנו בקדושה בעולם]). לכן כיון שמרמז על שמירת התורה ומצוותיה, לכן סמוך לזה קודם (וגם זה נאמר בהקשר לשני כבשים [עולת התמיד]) "ריח ניחח לה'“ (פס' ח), '"ריח ניחח" – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני' (רש"י), שכך גם יש נחת רוח לה' כששומרים את מצוותיו.