"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" וגו' (במדבר ל,ב-ג). '"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" (במדבר ל, ב). ... יכול אין לי שקדמו נשיאים לישראל לשמוע אלא בענין נדרים, כשאומר "וידבר" ריבה, אבל אומר אני מה אלו שהן נדרים אף אומר אני כל סדרי נדר האמורים בתורה שקדמו נשיאים לישראל לשמוע. אמרת "דבר אל בני ישראל" לרבות מצות לא תעשה, "כי" יעשו לרבות מצות עשה, "לבני ישראל" כל שנצטוו בה ישראל (כל) שקדמו נשיאים לשמוע. ר' יוסי בן יהודה אומר: מנין אתה אומר שנמסרו גדולים להיתר נדרים? אמרת "וידבר משה אל ראשי המטות". "לבני ישראל לאמר" בני ישראל עוברין בלא יחל ואין הכותים עוברין בלא יחל. או בני ישראל פרט לגרים? אמרת "איש" לרבות את הגרים' (ילקו"ש רמז תשפג). מה החידוש שלגוי אין איסור לא יחל, הרי את רוב המצוות לא חלות בו? מסביר הת"ת: 'ונראה דקמ״ל דכיון דקיי״ל במנחות (ע״ג ב׳) ובכ״מ [ולפנינו בפ׳ אמור כ״ב י״ח] שעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראל, ולכן הו״א דהוו בכלל דין נדרים גם לענין בל יחל, קמ״ל. וטעם הדבר נראה פשוט, משום דענין קבלת נדרים מעובדי כוכבים הנחה היא להם ולכן לא מחמרינן עלייהו'. אולי אפשר גם לומר שכיון שנאמר "איש" שמרבים גר, אז הייתי חושב שאולי יש לרבות גוים (ולא רק גרים), כיון שעניין לא יחל הוא משום מעלת הדיבור שיש באדם, אז גם הגוי יתחייב בכך, שהרי עניין הדיבור שיש באדם שקשור לגילוי מעלתו כמדבר בשל שיש בו נשמה מה', שייך גם בגוי. שעל כולם נאמר "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז), ולכן שגם בגוי יהיה עניין של לא יחל דברו, שהדיבור מקורו בקודש. לכן מדגישה התורה שדין זה הוא דווקא בישראל ולא בגויים, כיון שיש בנו מעלה גדולה יותר בקדושה ולכן חל בנו מעלת דיבור גבוהה יותר. לכן צריך לרבות את הגרים, כיון שבגרים יש עניין מסוים של מעלה פחותה מישראל שנולד כישראל (ראה ב'לזמן הזה' סיון 'כיצד יתכן גיור' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, וב'תורת השבת והמועד' 'הגרות באספקלריא של ההלכה' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ולכן הייתי חושב שאולי פחת זה משפיע גם על דין לא יחל שרק ישראל מבטן חל בו, לכן היה צריך לרבות גם גרים, שמרגע שהתעלו בנשמתם לחיבור לבנ"י במעלת גר חל בהם גם החיוב של "לא יחל" כי דיבורם התעלה למעלה זו. דבר זה מבטא את מעלת הדיבור של בנ"י, שהדיבור מחבר לקודש בהיותו קשור לנשמת חיים שה' הכניס בנו, ולכן בו מתגלה קידוש החומר, שהדיבור מקדש את החומר כנדר או נדבה. לכן גם מלמד כאן את הסדר של העברת התורה בבנ"י, כמו שמובא קודם בילקו"ש; וברש"י: '"ראשי המטות" – חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל, ומנין שאף שאר הדברות כן? ת"ל (שמות לד, לב) "וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם", ואחרי כן נגשו כל בנ"י. ומה ראה לאומרה כאן? למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה; ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות (ב"ב קכ, ב). או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד? נאמר כאן "זה הדבר", ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) "זה הדבר" מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנא' "דבר אל אהרן" וגו' אף זו נאמרה לכולן' (רש"י בפס') [לפי רש"י הלימוד אינו מכאן, אלא כאן זו דוגמה כיצד הועברה התורה, אבל עיקר הלימוד משמות]. שהתורה שהיא דבר ה' ורצונו המתגלה בתורה, וכולה שמות ה', יש בלימודה משום מעלה גדולה המראה על מעלתנו שאנו ראויים ללומדה, וזה בלימוד בפה (שעיקר הלימוד הוא ללמד לבנים), שמגלה על מעלת הדיבור שלנו וקשרה לה' (כעין כמו שהתורה זה גילוי ה' ולומדים בפה). כמה שאדם יותר שומר על פיו מלחטא ומלדבר דברים בטלים, ומשתמש בו לדברי קדושה, מקדש את דיבורו ומגלה בו יותר קדושה. לכן זה נלמד כאן בדין התרת נדרים, שהחכם מפר את הנדר שהאדם נדר, שבזה כעין מראה את מעלתו הגבוה יותר שלכן מפר את נדרו [שבכך שנדר עשה שלא כראוי (נדרים כב,א), ולכן כפחות ממנו במעלתו]. (וכן שלושה הדיוטות יש בהם יותר כח מהיחיד בשל ריבויים וחיבורם, שלכן אז מתחזקת הקדושה ויכולים להפר). לכן גם נלמד כאן 'זה הדבר – מגיד שכשם שנתנבא משה ב"כה אמר" כך נתנבא נביאים ב"כה אמר", ומוסיף עליהם "זה הדבר"' (ספרי). שגם בזה בא לידי ביטוי ההבדל בדרגות השונות שמתגלות בשל ההבדלים במעלות, שלכן משה והנביאים השתמשו ב"כה אמר", ומשה בשל שדרגתו הייתה גדולה יותר התנבא גם ב"זה הדבר", שהשימוש בלשון זו באה לומר על דרגת נבואה גדולה יותר שהתנבא, שלכן השתמש בלשון זו כדי לבטא זאת; כך שהדיבור (שזהו שאמר בלשון "זה" או "כה") מבטא את המעלה של הקדושה של האדם. בהקשר למעלת שמירת הדיבור ומעלת האדם, מובא ביהודי הקדוש על הפס' "שפה יהיה לפיו סביב" (שמות כח,לב): 'היהודי ז"ל אמר: דשפה צריך להיות לפיו – שלא לדבר מה שאינו נצרך. ועל זה רמזו חז"ל (תמיד כו): "מצאו נעול – בידוע שיש שם אדם, מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם", כשפיו נעול – סימן שהוא אדם, במדרגה. ולא כשפיו פתוח לדבר הרבה' (היהודי הקדוש, פרשת תצוה). הפרשיות הקודמות היו הקורבנות בחגים, כרמז שבשמירת הדיבור מתעלה ומתקדש, ומתקרב לה' (כעין קרבן) ומעלה אתו את כל המציאות בעולם (כעין החגים), שגם החגים קשורים לדיבור, שהעדים מעידים ובי"ד קובעים את החודש ומקדשים באמירה 'ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש' (משנה ר"ה ב,ז).