'חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל' וכו' (משנה תענית ד,ו). 'הובקעה העיר בי"ז הוה? והכתיב (ירמיהו נב, ו) "בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר", וכתיב בתריה (ירמיהו נב, ז) "ותבקע העיר" וגו'? אמר רבא: לא קשיא, כאן בראשונה כאן בשניה; דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו' (תענית כח,ב). 'והובקעה העיר. כתיב (ירמיה לט, ב) "בתשעה לחדש הובקעה העיר" ואת אמר הכין? א"ר תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן; הה"ד (יחזקאל כו) "ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח", מהו "האח”? אין תימר בא' באב – עדיין לא נשרף! אין תימר בא' באלול – ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור! אלא קלקול חשבונות יש כאן' וכו' (יר' תענית ד,ה). בי"ז בתמוז הובקעה חומת ירושלים ע"י הרומאים בבית שני; לגבי בית ראשון זמן ההבקעה נתון למחלוקת בין הבבלי ובין היר' (אמנם גם בהמשך היר' נראה שיש מחלוקת, שיש דעה שזה היה ב-ט' בתמוז). בפשטות הובאו במשנה חמשה דברים שקרו בי"ז בתמוז כדי לומר על חומרת היום. אולם זה חלש, כיון שאין הבדל בין י"ז בתמוז לשאר ימי הצומות הקלים (להבדיל מ-ט' באב), אז מה שייך להדגיש שהראו בו חמשה דברים? אמנם אפשר שבאו לומר שאע"פ שבי"ז תמוז וב-ט' באב הראו בכל אחד מהם חמשה דברים, בכ"ז ט' באב נחשב לצום חמור בשל חמשת הדברים שהראו בו, ואילו י"ז בתמוז לא; אולם זה דחוק מאוד (שהרי אין רמז לכך). לכן נראה יותר שאמרו שהראו בו חמשה דברים כדי לומר שיש קשר בין כל הדברים, לדוגמה שהשורש להבקעת העיר בזמן זה הוא שבירת הלוחות, שכמו שלוחות הברית העשויות אבן נשברו, כך גם חומות ירושלים העשויות אבן נשברו (והעיר ירושלים קדושה כמו שלוחות הברית קדושים). אולי אפשר לומר שיש כאן דבר עמוק יותר, ששורש שניהם הוא דומה וקשור לתאריך כרמז לנעשה בו: על חורבן ירושלים נאמר: 'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי" היינו "לא הלכו בה"? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). 'דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו. מדכתי' "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד. ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ: דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו? והלא דבר גלוי היה וקל לפרש? אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד. ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב: שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה; והיינו לא הלכו בה, כלומר: בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם' (ר"ן). 'ודבר זה בעצמו היה גורם שחרבה הארץ כמו שאמרו שם, כי דבר זה מה שלא ברכו בתורה תחלה התחלת הסרת התורה מישראל … וזה היה התחלת הסרה, והתחלת הסרה גורם הסרה אחרת, עד שהוסרה התורה לגמרי' (מהר"ל נתיבות עולם, נתיב התורה, ז). [וראה עוד ב'לזמן הזה', תמוז-אב, 'בין עובד אלקים לאשר לא עבדו', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א]. יוצא ששורש החורבן הוא היחס לתורה, שלא הייתה התורה חשובה מספיק בעיניהם (שלכן לא ברכו על התורה) וכך התדרדרו עוד ועוד עד שחטאו כ"ך עד שבחטאיהם נחרבה הארץ. בדומה לכך בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, על שחטאו בעגל, שזה מראה (כמו בחורבן) שלא היו ביחס נכון לתורה, שאחרת לא היו עושים את העגל נגד דבר ה' שלא לעבוד ע"ז (שאת זה שמעו כולם מה' במתן תורה) [לכן גם היה ראוי שישברו הלוחות, כיון שאין בהם חיבור לבנ"י, כי בנ"י לא מחוברים ביחס נכון לתורה]. כך גם הבקעת החומות שזה השורש לחורבן (שמאז נכנסו האויב לעיר וזה היה רק עניין של זמן עד שיכבשו ויחריבו הכל) נעשה בי"ז בתמוז, שבו התגלה עניין היחס הלא ראוי לתורה, שזהו השורש הגורם לצרה. דבר זה נעשה בעיקר בבית שני (שעל זה אין מחלוקת שההבקעה היתה בי"ז תמוז), כיון שגם שבירת הלוחות נעשו בהקשר של בין אדם לחברו, ביחס לא ראוי לאחר, שלכן האמינו שמשה מת ועשו את העגל (שבת פט,א), שאילו היו ביחס ראוי לחברו, אז לא היו חושבים כ"ך מהר שמת, שזה מראה שהיה קצת בליבם רצון להאמין שמת (כעין להפטר ממנו); כך שגם בזה יש עניין של יחס לא ראוי – בין אדם לחברו, כעין יחס לא ראוי לתורה. ואף יותר מזה, יחס לא ראוי לחברו זה פגיעה בקשר לגילוי תורה, זו לא תורה ראויה, כך שמתגלה בזה חיבור לא טוב לתורה. זהו 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). שהיחס הלא ראוי לחברו שמתגלה בגילוי תורה זהו שורש החורבן, שלפי מה שאמרנו זה מובן, שזהו גילוי של חיבור לא ראוי לתורה שזהו שורש החורבן. אולי התאריך שזה קרה זה י"ז תמוז, כיון שזה שלושה חודשים (שלמים) לאחר יציאת מצרים, ולכן כמרמז על קשר לתורה שהיא נתנה בחודש השלישי: “בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" וגו' (שמות יט,א-ב). שבחודש השלישי באו לסיני ובו קיבלו תורה, שאז היו ב"ויחן" באחדות שלכן ראוים לקבל את התורה: 'חזקיה אמר: גדול הוא השלום שבכל המסעות כתיב "ויסעו" "ויחנו": נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת, ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת – הרי השעה שאתן להם את תורתי' (דרך ארץ זוטא, יא). לכן כנגד עניין החודש השלישי שאז התגלה בו עניין אחדות, שאז היו ראוים לתורה כי היה יחס נכון ביניהם שלכן בכך גם היה חיבור ראוי לתורה (ויש עניין בחודש השלישי דווקא, שאז היו ראוים לקבל את התורה לאחר שנרפאו באכילת מן וכו' כעין שלושה חודשים של רפואה [ראה פסיקתא דר"כ יב,ג]); אז בהיפוכו – כשפגמו בגילוי היחס הראוי לתורה זה התגלה בשלושה חודשים לאחר יציאת מצרים שזהו חודש תמוז (טו ניסן עד יז תמוז). ויותר מזה, אלמלא חטאו בעגל היו צריכים בזמן זה לקבל את התורה (הלוחות) שמשה הוריד, כי אז היה צריך להיות גילוי של היחס הראוי שמתבטא אז, אלא שחטאו ופגמו והראו שאין הם ביחס הראוי להתגלות אז, ולכן נשברו הלוחות ולכן גם הובקעה העיר; אבל לעתיד זה יהפך לששון ושמחה (ככל הצומות) כי ביסודו היה צריך להתגלות בצורה החיובית, אלא שחטאו ופגמו, שלא היו בדרגה הראויה הזו. לכן זה י"ז תמוז, ש-י"ז בגימטריה 'טוב', שבו היה צריך להתגלות היחס הנכון – בצורה הטובה, לתורה שנקראת טוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד,ב). כמו כן, יציאת מצרים היתה כדי לקבל את התורה ולבא לא"י שכאן מקום התורה, שזהו המעשה הראוי (שכך נאמר בחמשת לשונות הגאולה ממצרים), אלא שפגמו בקבלת התורה ונשברו הלוחות, ואותו היסוד היה גם בחורבן, שזהו נחלת הארץ שבהמשכה של קבלת התורה; לכן זה בא לידי ביטוי בתאריך ביום י"ז שזהו יומיים לאחר יום ט"ו, היום בחודש בו יצאו מצרים לקבלת התורה והכניסה לארץ, כרמז לשנים, שזה מרמז על שני לוחות הברית; וכן מרמז על שני החלקים הנוספים בגאולה (שמעבר לביטול כח המצרים עליהם, שנמשך גם בקריעת ים סוף, יש בהמשך שני החלקים של גילוי הקדושה, שזהו) קבלת התורה וכניסה לארץ. גם י"ז כרמז לכך שבכ"א ניסן היתה קריעת ים סוף שאז כולם ראו את גילוי ה', ואמרו יחד באחדות שירה ("אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'” [שמות טו,א], “ישיר” לשון יחיד, ששרו כולם באחדות), שלהבדיל מזה, התגלה בי"ז תמוז אי אחדות בגילוי קדושה, ולכן זה ארבעה ימים קודם, כרמז לארבע אמהות, שהיהדות עוברת דרך האם, ולכן כרמז לבנ"י (וכן ארבעת האמהות שמהן יצאו י"ב השבטים, שהיו צריכים כולם להתאחד כבנ"י); וזה פחות ארבעה ימים כרמז לפחת – חסרון בגילוי של האחדות בבנ"י בגילוי הקדושה, שעל זה נחרב בית שני, על 'שהיתה בו שנאת חנם' (יומא ט,ב). בבית ראשון, אם זה היה בי"ז תמוז, אז זה גם מתגלה בשבירת הלוחות שקשור לחורבן כמו שאמרנו, וזה קשור לשלושת העברות עליהם נחרב בית ראשון (שם), כי גם בעגל (שבגלל זה נשברו הלוחות) היה את שלושת העברות (רש"י; שמות לו,ב), כך שהכל קשור יחד. למ"ד שהובקעה העיר בבית ראשון ב-ט' תמוז נראה שהתאריך של יום זה (מעבר לחודש תמוז שהוא השלישי) מרמז על ע"ז (שהיא אחת משלושת העברות), שכרומז שביום י' ניסן לקחו את השה לקרבן פסח במצרים (משנה פסחים ט,ה), שזה להראות את היותנו מנותקים מהע"ז (שזהו לקיחת הע"ז של מצרים לשחיטה, להעלות קרבן לה'), וכאן שהתגלה שעובדים ע"ז זהו כעין ביטול גילוי זה, ולכן זהו ב-ט' בחודש, שזה לפני (י' בחודש) היום שהתגלה בו ניתוקנו מע"ז. (וגם קשור קצת לגילוי ג"ע וש"ד, שהשה נלקח למשפחות, כרמז ליחוס משפחתי ראוי, שלא חטאו בג"ע; ובנ"י לא מתו במכת בכורות ואף המצרים לא הרגום על לקיחת השה, כך שכרומז לאי שפיכות דמים).