"ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אתה ללוי במצרים ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחתם” (במדבר כו,נט). '"את בת לוי" (שמות ב,א), אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא וקרי לה בת? דא"ר חמא בר' חנינא: זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (במדבר כו, נט) "אשר ילדה אותה ללוי במצרים", לידתה במצרים ואין הורתה במצרים? א"ר יהודה: שנולדו בה סימני נערות. (שמות ב, ב) "ותהר האשה ותלד בן" והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא? א"ר יהודה בר זבינא: מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה' (סוטה יב,א). 'זו יוכבד - בפרטן של יורדי מצרים אתה מוצא שבעים חסר אחת, ובכללן אתה אומר "הבאה מצרימה שבעים”, זו יוכבד שהשלימה מנינן בכניסתן לעיר' וכו' (רש"י). כשבנ"י ירדו למצרים נאמר שירדו שבעים, ובפירוט מופיעים 69, ובאו חז"ל וגילו שיוכבד היא השבעים, שנולדה בכניסה. את הלימוד הזה דרשו מהפס' אצלנו בפרשה שמודגש "אשר ילדה אתה ללוי במצרים", שזה מיותר ולא מובן מה בא לומר בזה (שלא מופיע באחרים היכן נולדו)? לכן למדו שבא להדגיש שדווקא הלידה עצמה היתה במצרים, אבל ההריון היה קודם; ממילא זה מגלה על מי שהיה חסר במניין השבעים בירידה למצרים, שזו היא יוכבד. אולם מדוע דווקא כאן התורה גילתה זאת, ולא בירידה למצרים? אלא שכאן נאמר קודם: “וידבר ה' אל משה לאמר. לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקדיו יתן נחלתו. אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבתם ינחלו. על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט" (פס' נב-נו), שזהו נחלת הארץ. כך שנראה שבאה התורה להדגיש את העניין של הקשר לא"י, לכן לא הביאה התורה כשירדו למצרים, שזה התחלת הגלות – ניתוק מא"י, אלא דווקא כאן סמוך (במקום ובזמן) לכניסה לארץ, ותוך ספירת אנשי הצבא שיצאו להילחם ולכבוש את הארץ, ומודגש שיצאו ממצרים: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבתם כל יצא צבא בישראל. וידבר משה ואלעזר הכהן אתם בערבת מואב על ירדן ירחו לאמר. מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היצאים מארץ מצרים" (פס' ב-ד), שכל זה מדגיש את הקשר לא”י. לכן כאן ראוי לגלות שזו היא, שהיא זו שגם ילדה את האנשים הראשים של יציאה מגלות מצרים וההליכה לא"י: "ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחתם". שכל זה בא לומר שלכן אמנם נולדה במצרים, אבל יסודה – התחלתה הגיע מא"י, לפני שירדו למצרים, שלכן ממנה מתגלה הכח של הגאולה מהגלות מכח א”י. לכן בפס' בהולדת משה, אמנם לא נאמר שהיא זו שנולדה בכניסה למצרים, אבל נאמר שהיתה צדקת (שלא היתה בפתקה של חוה [וחוה היא היסוד לכל אנשי עולם, כך שכרמז ליסוד; אבל לא בחטא כמו שעשתה חוה ונענשה]), כרמז ליסודה בקודש; ונולדו בה סימני נערות, שהתחדשה בכוחה (כמו שבנ"י משולים ללבנה שמתחדשת) שכך בנ"י מתחדשים בעולם – שיוצאים מתחתית הגלות ועולים מעלה. לכן מודגש בפס' “את בת לוי" כרמז ל"בת לוי – אשר ילדה אתה ללוי”, לקשר ביניהם, שזהו כוחה של א"י, כח של קדושה לגאולה, שלכן התחדשה (שזה מעל הטבע, כקדושה שמעל הטבע הגשמי הרגיל) וילדה את משה, שכבר אז ראו בו את ייעודו, כמו שממשיכה הגמ' ודורשת את המשך הפס': '(שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב הוא", תניא: … וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא "ותרא אותו כי טוב הוא", וכתיב התם (בראשית א, ד) "וירא אלקים את האור כי טוב"'. שהבית התמלא אור, שזה מרמז על אורה מהגלות (שהצרות משולים לחושך והגאולה מהם לאור: “העם ההלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם” [ישעיהו ט,א] ועוד), ועל התורה (שנמשלה לאור "תורה אור" [משלי ו,כג]), שמשה יגאל את בנ"י ויביא את התורה ויביאם לא”י (אולם לא נכנס כי חטא במי מריבה, ולכן רק הביאם עד הכניסה), שכל זה תהליך הגאולה ממצרים ("לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'” [שמות ו,ו-ח]). שכל זה קשור מכח א"י שמתגלה ביוכבד. (לכן גם מובן שנאמר על כמה מצוות שקיומם בא"י שיקבלו עליהם ובזכות זה יכנסו לארץ [ראה 'תורת המקרא' “כי תבוא" אות א', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. שמעבר למעלתם, נראה שבעצם זה שמצוותם בארץ, אז יש בהם חיבור לארץ, ולכן בכוחם זכות לגאולה בארץ). עניין א"י והגאולה חל גם כיום, כמו שמביא הכוזרי: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). כך זכינו בדורותינו שחזרו לארץ להתחיל את התחלת הגאולה (ואף בימנו בונים ומיישבים את א”י ומגנים עליה במסירות נפש); וכמו שזכינו להתחיל את הגאולה, יהי רצון שנזכה להשלמתה בקרוב.