"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ,יב). 'שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר (במדבר כ, יב) "יען לא האמנתם בי להקדישני". דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית. אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה' (יומא פו,ב). 'הכי גרס בספרי: משה אמר יכתב סורחני, שנאמר "יען לא האמנתם בי" – בכל מקום שנכתב מיתתו שם נכתב סרחונו, אלמא ניחא למכתביה זמנין טובא. לשתי נשים – שלוקות. אחת קלקלה – זנתה והתרו בה למלקות, כך דור המדבר מתו במדבר שהאמינו למרגלים, (משה) מת במדבר על "שמעו נא המורים", אמר יכתב סורחני שלא יאמרו אף אני קלקלתי כמותם. פגי שביעית – תאנים שלא בישלו כל צרכן, ורחמנא אמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה) לאכלה ולא להפסד' (רש"י). דוד לא רצה שיתגלה חטאו, אבל משה כן רצה כדי שידעו שלא חטא כמו שאר דור המדבר שחטאו במרגלים, וזהו המשל על שתי הנשים כמשל על משה ודורו שלכן רצה שיתגלה סרחונו. בפשטות החשש של משה היה שיחשבו שחטא כשאר דור המדבר, אע"פ שמפורש שמשה לא חטא במרגלים ואפילו ניסה למנוע זאת, כמו שנאמר שאמר להם: "ואמר אלכם לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' אלקיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם. ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה. ובדבר הזה אינכם מאמינם בה' אלקיכם. ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם" (דברים א,כט-לג). אולם בכ"ז כיון שידוע שדור המדבר מת בשל חטא המרגלים אז יש חשש שמי שלא יודע תורה היטב לא ידע זאת, לכן כשנאמר על מותו ביקש שיאמר במפורש שמת בשל חטא מי מריבה (וזהו כמשל שתי הנשים שלוקות יחד בבי”ד, שהיו באותו זמן ולכן אנשים מתבלבלים). אלא שלכאורה זה קצת קשה, כיון שאם לא יודעים שהתנגד למרגלים, אז גם לא ידעו את הפס' שמת בשל חטא מי מריבה? בפשטות י"ל שכיון שמודגש במפורש על מה מת, אז זה נזכר טוב יותר מאשר הפרטים שנאמרו בחטא המרגלים, ולכן בזה שמודגש שמת בשל חטא מי מריבה זה יזכר טוב יותר. בנוסף, ע"פ רש"י שמדגיש 'אלמא ניחא למכתביה זמנין טובא' אפשר לומר שכיון שמזכירים זאת כמה פעמים אז סיכוי גדול יותר שידעו מזה. אולם נראה יותר שאין החשש שלא ידעו מה שנאמר ויחשבו שחטא במרגלים, שודאי מובן שמשה לא חטא במרגלים, אלא שלמשה היה קשר למרגלים שלכן ה' כעס עליו בחטא המרגלים ואמר לו שלכן לא יכנס לארץ: “גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם" (דברים א,לז). (אמנם רבים מהמפרשים מעמידים אחרת את הפס' [רמב"ן, דעת זקנים ועוד] אולם בפשטות משמע שזה קשור לחטא המרגלים; ואף מזה שרש"י לא פרש אחרת, משמע שלמד זאת כפשט הפס' שכעס עליו בשל המרגלים). למשה היה קשר לחטא המרגלים בכך שמנע את המלאך מללכת לפניהם, כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' "שלח" אות ב); או כפירוש האור החיים, שלא ממש היה קשור לחטא, אלא שבשל חטא המרגלים לא יכול היה להכנס לארץ שאז לא היה נחרב המקדש כשיחטאו. או כהסבר הנצי"ב שהיה קשר בין חטא המרגלים למי מריבה שלא הראה לבנ"י את הדרך למילוי הצרכים ע"י הטבע, דרך תורה ותפילה. בכ"א כיון שה' כעס על משה במי מריבה, יכול היה אדם לחשוב שהיה לו קשר ממשי בחטא המרגלים ולכן לא נכנס לארץ בשל כך (ולשאר המפרשים צ"ל שיכול היה אדם לטעות במה שנאמר בפס' ולהבין שמשה חטא בחטא המרגלים), אע"פ שדיבר נגד דבריהם, לכן ביקש משה שיאמר במפורש הסיבה שבגללה לא נכנס ארץ, שזהו בשל חטא מי מריבה. בזה מובן יותר שזהו כמו שתי נשים שלוקות שנראות בדיוק אותו דבר, שזהו שגם על משה נראה כעין שחטא במרגלים ולכן צריך לברר שלא זהו חטאו. בזה מובן מדוע בחרו חז"ל במשל לחטא זנות ואכילת פגי שביעית. שזנות רומז לבגידה בבעל, כעין שבנ"י בגדו בה' בחטא המרגלים. במיוחד שאי כניסה לארץ זהו כע”ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים, וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב), ובתנ"ך מופיע כמה פעמים נמשל של זנות על שבנ"י הולכים אחר הע"ז (שבכך בוגדים בה', כאשה הבוגדת בבעלה). וגם א"י זהו מקום השכינה ועיקר קיום התורה (ספרי "עקב", מג), ולכן בהשארות בחו"ל זהו כמו עזיבת ה' וקיום רצונו, כעין אשה העוזבת את בעלה והולכת לבית של אחר. ויותר מזה, ה' עשה במדבר ניסים גדולים לישראל בשל שאנו קשורים אליו ביותר, כעין אשה לבעלה, ובמרגלים חטאו שאמרו שאין לה' כח להכניס לארץ (מנחות נג,ב), ולכן זהו כבגידה בכל מה שה' עשה להם בהיותם כעין אשה לבעלה, ולכן נמשל כאשה שזנתה. משה לעומת זאת אמנם קשור קצת, אבל לא קשור ממש בחטאם, ולכן דימו זאת לאשה שאכלה פגי שביעית, ששביעית זהו מצווה מיוחדת שקשורה לא"י, בה מגלים שכל העולם לה'. לכן בזה כעין נרמז שיש קצת קשר לארץ, כעין שיש קצת קשר לחטא המרגלים, אבל לא ממש חטא במרגלים אלא כמשהו קטן כאכילת פגי שביעית, שזה אכילה אולם כיון שלא ראוי לאכילה לכן זהו הפסד; שכך חטא משה הוא דבר קטן ולא ממש חטאם. ועיקר חטאו היה שלא עשה כראוי במי מריבה, שזהו כאכילת פגי שביעית שלא נעשה אכילה כראוי (ומי מריבה קשור לשתיה ולכן דומה לאכילה, ועוד שלכתחילה ראוי לשתות בשביל לברך ברהמ”ז על האכילה [שו”ע קצז,ד ברמ”א]); ואף בשביעית יש קידוש השם, ובמי מריבה היה מניעת קידוש השם, ולכן זהו כאכילת פגי שביעית, שלא נעשה כראוי בדבר הקשור לקידוש השם. אולי נראה גם בעומק הרמז שבפגי שביעית רמזו על עניין של המשך שמתקן, שהפגים בהמשך היו גדלים ואז לא היה באכילתם חטא; שכך היה את חטא המרגלים, וע"י מי מריבה שהיה בהמשך יכלו לתקן את חטאם ע"י קידוש השם (אור החיים, במדבר כ). גם נראה שבכוונה אמרו פגי שביעית, כיון שתאנים היה מהדברים שהביאו המרגלים (“ומן התאנים". במדבר יג,כג) [ומשה היה קשור בקצת לחטא זה; וגם במי מריבה יכלו לתקן את חטא המרגלים, ולכן זהו כתאנה שלא הגיעה להיות ראויה לאכילה – שלא הגיעו לתקן את חטא המרגלים]; וגם היה בזה משום רמז לתיקון בעולם (כמו שמביא האור החיים שבמי מריבה יכלו לקבוע בלבם אמונה שלמה בה' לדורי דורות), ולכן זהו כרמז לעץ הדעת שהיה תאנה (לדעת ר”נ. ברכות מ,א), וממנו הקלקול בעולם לדורי דורות [וכן כאן יכלו לקבוע אמונה שלמה בה' שזה היפך מעץ הדעת שמשבש את הדעת מאמונה גמורה ושלמה בה' עד שלא חוטאים], ובה התכסה אדם הראשון כצניעות, שזהו כהיפך מהזנות של האשה השניה.