"אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לאלקים והייתם קדשים כי קדוש אני" וגו' (ויקרא יא,מג-מה). בסיום פרשת המאכלות האסורות אומרת התורה שיש להזהר מהם כדי להיות קדושים כמו שה' קדוש. נשמע מזה שיש בעניין ההמנעות ממאכלות אסורות משום דבקות בה'; ולהיפך, האוכל מהם מתקלקל מקדושתו. יוצא שיש בזה עניין גדול של קשר לקדושה ותיקון עולם (שלכן בזה מתרחק או מתקרב לה' ולקדושה). נראה שלכן יש בטעמי מצוות מאכלות אסורות ששה טעמים, כמו שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('הקדושה והטהרה', 'טעמי המאכלות האסורות'): 1. באכילתם יש היזק לגוף הפיזי. 2. באכילתם יש היזק לנפש. 3. באכילתם יש היזק לגוף ולנפש. 4. ללמדנו מידות טובות כחיות אלו שהם להקרבה. 5. בכל אכילה זוכר את הקב"ה שאסר את אלו והתיר את אלו, וכך יודע את מקומו. 6. בא לחנך את האדם לרסן את עצמו, שיהיה בן אדם ולא חיה טורפת בכל פה, אלא שולט ביצרו. (ראה שם בהרחבה). ששה אלו הם כנגד התושב"ע שהיא גילוי התורה שבאדם, שזהו גילוי של ה' באדם (שהתורה היא רצונו של ה', וה' ותורתו אחד), שלכן זה קשור לקדושה ודבקות בה' ("והייתם קדשים כי קדוש אני”) [וממילא גם לתיקון העולם ע”י גילוי תורה שבמעשינו כמתגלה בתושב”ע למעשה]. הטעם הראשון – משום נזק גופני זה בא לידי גילוי בסדר זרעים שבו יש הלכות הצומח, ובצומח יש נזק גופני, כמו שמביא הרמב"ן באיסור ערלה: 'כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה' (רמב"ן; ויקרא יט,כג [ושם גם משווה זאת למאכלות אסורות]). בנוסף, באכילה אדם מתחזק, ולכן סדר זרעים שיש קשר לצומח (שאוכלו) זה מתגלה כנגד חיזוק ושמירת הגוף. הטעם השני – פגיעה בנפש זה כנגד סדר מועד, שבחגים מתעלה הנפש בקדושה, ובפרט בשבת שיש בה נפש יתרה (תענית כז,ב) יש בזה גילוי על הנפש. הטעם השלישי – השילוב של שניהם זה כנגד סדר נשים, שבקשר לנשים יש לאדם יצר גדול המתחזק עם בריאות הגוף (שכמה שבריא יותר כך יש בו יותר כח לחטוא בזה), לכן זה שילוב של גשמי ורוחני (ואף בנשים יש גם עניין גופני, שיש תאווה לגוף שזה שילוב גשמי ורוחני. וכן בנשים יש לפעמים סכנה גופנית – 'אישה קטלנית' שבעליה מתים [יבמות סד,ב] ונחלקו האם זה מטעם המזל או מהגופני, שזהו כעין מכח רוחני או פיזי). הטעם הרביעי – ללמדנו מידות טובות, שזה מתגלה בהיות החיות האלו להקרבה – זה כנגד סדר קדשים. או כנגד סדר נזיקין שמתנהגים כראוי ולכן לא מזיקים לאחר. הטעם החמישי – שזוכר את הקב"ה זה כנגד סדר נזיקין שהקריבה לה' מביאה את האדם שלא להזיק בעולם, שנזהר מלהזיק את מעשי ה', וכן יודע את מקומו ולכן לא מתעלה על האחר בכפיה בכח ע"י שגורם לו נזק. או כנגד סדר קדשים שמכוון ליבו לקב"ה יחד עם מעשה הקרבן לה'. הטעם השישי – משום חינוך לריסון עצמי, זהו כנגד סדר טהרות שבשביל הטהרה מתרחקים מכל דבר היכול לטמא; שנזהר ומרסן עצמו בפעולותיו כדי שלא יטמא במגע וכדו'. בנוסף נראה שזה מקשר לדבקות בה' ותיקון העולם (כמו שאמרנו), ולכן יש לזה רמז לימי הבריאה, שהעולם נתקן על ידנו. ביום הראשון נברא האור והארץ, שזה כנגד הטעם הראשון – שאדם בבריאותו ראייתו טובה לעומת אדם חולה וחלש, שאור עיניו נחלש בשל איבוד כוחו. וכן הנפש חיה בעולם ע"י הגוף שלכן יש לשמור על הגוף (כמו שאומר החינוך שלכן חשובה שמירת הגוף ולכן ה' אסר לנו את המאכלות האסורות), ולכן קשור ליום בריאת הארץ. ביום שני הובדלו המים ונוצר השמים, וזה כנגד הטעם השני של רוחני, שאדם צריך להתעלות למעלה ולא לפגום בנפשו הרוחנית. בשלישי נראתה היבשה ונקוו המים, שכך יש בזה רמז לאדמה שהיא קשה וחזקה ולכן רומזת לחומריות כגוף, והימים מרמזים למים של מעלה – לרקיע שמרמז על הנפש הרוחנית. וכן נבראו העצים, שבתחילתם (ערלה) מזיקים לגוף (וכן יש צמחים רעילים), וכן היה בעצים את עץ הדעת שהוא הזיק וקלקל את הנפש שנתדרדר לתאוות. ברביעי המאורות, כנגד מידות טובות, שאדם בעל מידות טובות ממשילים אותו כמפיץ אור (וכן ממשלים אותו שהוא כגבוה מכולם במעשיו, ולכן כעין הכוכבים בשמים). ביום חמישי נבראו דגים ועופות, כרמז לזכור את ה', שהדגים משולים לבני אדם עם תו"מ (ע"ז ג,ב), שזהו שזוכרים את ה' במעשינו. והעופות עפים בשמים, כרמז שאנו מביטים כלפי מעלה כעין כביכול כלפי ה' בשמים ממעל. בשישי נוצר האדם והחיות, ולכן זה כנגד הטעם השישי שמחנך את האדם לשלוט ביצריו ולא להיות כחיה. וכן בשישי חטא בעץ הדעת שהביא לו תאוות שעליו לרסנן.