בנ"י יצאו ממצרים בכמות של ששים ריבוא אנשים: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב,לז). מה העניין שיצאו דווקא בששים ריבוא?. לגבי הלווית המת נאמר: 'תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ... במה דברים אמורים? כשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כל צרכו? ... רבי יוחנן אמר: נטילתה כנתינתה. מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא, וה"מ למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא' (כתובות יז,א-ב). 'נטילתה - של תורה ממנו כנתינתה בסיני, נטילתה היינו כשמת ותלמודו בטל' (רש"י). בפשטות זה בא לומר שכיון שהוא למד תורה לכן מגלים עליו גילוי של כמות האנשים שהיו בסיני בקבלת התורה. אולם אולי יש בזה רמז שבמהות כל יהודי יש קשר לתורה, ולכן הגילוי בסתם אדם (אא"כ הוא עם הארץ גמור) יש בו גילוי של קשר לתורה שזה מתגלה בששים ריבוא שזה המספר היסודי של בנ"י, וזה מתגלה בתורה (בקבלתה), כך שיש בזה כרמז שהמספר הזה יש בו גילוי של קשר לתורה (וכמו שידוע שדרשו הקדמונים שששים ריבוא זה מספר בנ"י וכנגד מספר אותיות התורה). אולם מהו הגילוי במספר הזה שלכן רומז לתורה? כמו שאמרנו המספר נרמז בקשר לקבלת התורה, בסיני ירדה התורה על שני חלקיה – תורה שכתב ותושב"ע, שהתורה ירדה משמים ובנ"י קיבלוה למטה בארץ, תורה שבכתב מתגלה משמים ותושב"ע מתגלה בארץ, לכן בנ"י במעמד קבלת התורה כעין ייצגו את יעוד התושב"ע; כך שזהו ששים ריבוא כנגד שש שהוא המספר של שורש התושב"ע. אמנם היו תקופות שהיו הרבה יותר סדרי משנה (חגיגה יד,א), אולם בצמצום זה הצטמצם לששה סדרים, ועליו נרמז בתורה כיון שהוא היסוד הבסיסי: 'אמר ר"ל: מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו) "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" וגו'? "אמונת" זה סדר זרעים, "עתיך" זה סדר מועד, "חוסן" זה סדר נשים, "ישועות" זה סדר נזיקין, "חכמת" זה סדר קדשים, "ודעת" זה סדר טהרות' (שבת לא,א). לכן זה בא לידי ביטוי בשש, וזה כפול מאה כנגד לידת יצחק, שאברהם היה בן מאה שנה בלידתו, כך שמרמז על המשכיות האבות בעולם, שזה על ידנו, שיצאנו מהאבות הקדושים וכהמשכם-מכוחם יש לנו נשמה יהודית שלכן בה מחוברים לתושב"ע. וזה באלפים כרמז למילה 'אלף' שזה 1 (גימטריה של א'), לרמז שאנו דבוקים בקב"ה, שיש בנו נשמה שהיא חלק אלוק, שיש לנו אחדות עם ה' בנשמתנו. ולכן גם אנו מייחדים את שמו בעולם ("שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"), שכל זה בשל הנשמה שבנו, שממנה יש את הגילוי של התושב"ע שבו מגלים את רצון ה' שיופיע בעולם, ודבקותנו בו. אולי אפשר גם שבנ"י זה עיקר האדם: 'תניא, וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנא' (יחזקאל לד, לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם' (יבמות ס,ב-סא,א). לכן זה מרמז על היום השישי בו נברא האדם, והוא מרמז ל-ו' סיון יום מתן תורה: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). כיון שזהו עיקר גילוי מעלתנו כאדם. ולזה מוסף חמשה אפסים כרמז שמה שנברא בימים שקודם לכן הוא כאגב לאדם, שהאדם הוא העיקר (לכן כאפס כנגדו), וכן בלי קבלת התורה ע"י האדם כנרמז ביום השישי כל העולם היה בטל, ולכן זהו חמשה אפסים כרמז לימי הבריאה שלא היו עומדים בלי יום השישי ו' בסיון (אמנם גם ביום שישי נבראו הבהמות, אולם עיקר שישי מרמז על האדם שהוא העיקר שנברא בשישי ודבקותו בתורה, ולכן זה כמרמז שבלי בריאת האדם ודבקותו בתורה לא היה ראוי כל הבריאה שנבראה להתקיים). וכן חמשה מספרים כרמז לתורה (חמשה חומשים), שהיא מעלה את האדם – מגלה את מעלתו ומרוממתו, כמו שממספר נמוך נעשה מספר גבוה ביותר (וזה באפסים כעין לרמז שזה תורה בכתב ואילו באדם מתגלה התושב"ע, ולכן כעין רמז שזה לא אותו גילוי, ולכן אפס שזה כעין בלי גילוי של מספר כמות בעצמו, אע"פ שוודאי קשורים זה בזה, שלכן התושב"ע נלמדת בדיוקים וכדו' בתורה, ולכן התורה נותנת לו כוחה ולכן זה כהגבהת המספר משש לששים ריבוא). אולי גם נרמז כנגד גיל ששים שאז יוצאים מכרת: 'רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר: נפקי לי מכרת' (מו"ק כח,א). כרת זה כריתת הנפש, ולכן כשבאים להדגיש את מעלת הנשמה שבנו, את שלמותה, זה נעשה ע"י מספר ששים כגיל שבו לא קיים יותר כרת. וזה מוכפל בריבוא כי זה המספר הכי גדול שקיים כיחידה בעלת שם. (אולי גם רומז בריבוא אותיות 'ארי-בו' שיש באדם חלק של מלך וגבורה [כארי מלך החיות], שיש בנו חיבור לקב"ה. וכן יציאת מצרים היא דבר מהותי בנו, שבהוצאתנו משם קנה אותנו לעבודתו, ולכן זהו 'ר"י' כזמן גלות מצרים שיש 'בו' ביציאה משם, גילוי שנקננו ל-'א' שנקנינו לה' שהוא אחד). אולי גם כנגד שזמן תיקון העולם הוא: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' (סנהדרין צז,א). והיסוד לתיקון העולם הוא בנ"י שמתקנים במשך הדורות, ולכן זה מתחיל להתגלות בהולדת יצחק שממשיך את אברהם, שנולד בגיל מאה של אברהם, לכן ששת אלפים כפול מאה זהו הגודל של בנ"י ביסודם – שיסודנו הוא תיקון העולם, גילוי שם ה' בעולם.

לע"נ הגאון הגדול הרב חיים קנייבסקי זצוק"ל זכותו תגן עלינו.