רבנו הקדוש והנורא מביא כי יש טוב עין ויש 

רע עין. על הטוב נאמר: "טוב עין הוא יבורך", 

דהיינו שכאשר יש לאדם עין טובה על אחרים, 

והוא "מפרגן" ותמיד יש לו מילה טובה, הוא זוכה על ידי זה 

לשפע, ועוד זוכה שלא ישלוט בו עין הרע, מידה כנגד מידה 

- מי שיש לו עין טובה על אחרים, גם בו לא ישלוט עין הרע.

לעומתו, הרע עין עוצר ומקלקל את השפע, ועליו עצמו 

שולטת עין הרע. רבנו מסביר בתורה נ"ד שהרע עין נפל 

בכוח המדמה שלא בקדושה, שהוא עניין הבהמיות.

האדם מחפש את העולם הזה, ולכן הוא לא יכול לפרגן לשני, 

כי "לתאווה יבקש נפרד", דהיינו שבדרך הקדושה האדם 

רוצה שיהיה לכולם טוב ולא יחסר לאף אחד שום דבר. 

אבל בטומאה, כל אחד רוצה רק לעצמו את ההצלחה ואת 

ההנאה.

מה שמביא לתאוות הוא הדמיון המקולקל 

שנקרא 'כח הבהמיות'. אך לעומתו יש 

מדמה דקדושה, אשר בעזרתו ניתן לדמות 

כיצד להתקרב אל ה' יתברך, ואיך לצאת 

מההבלי העולם ולהיות אדם השלם.

וזה בעצם עניין היופי של המשכן וכלי בית 

המקדש, שהיו מרהיבים את העין, ונעשו כך בכוונה תחילה, 

על מנת לעורר בכל אחד את המדמה של הקדושה. מכאן 

נלמד כי אסור לזלזל לגמרי ביופי החיצוני, שכן כאשר הוא 

בקדושה אזי הוא מעורר אותנו לה' יתברך, אבל אם הוא חס 

ושלום בטומאה אז הוא מעורר את האדם לבהמיות ח"ו.

וזה ההבדל בין טוב עין לרע עין, שהטוב עין לא מסתכל על 

החיצוניות, הוא רק שמח ורואה את היופי הפנימי שבכל 

דבר, גם אם אינו נראה יפה מבחינה חיצונית, כי כל הבריאה 

כולה היא מעשה הבורא. ועל ידי זה שרואה את הטוב, הוא 

זוכה להינצל מעין רעה.

באבות דרבי נתן מובא המעשה הבא: 'מעשה ברבי שמעון 

בן אלעזר, שבא ממגדל עדר מבית רבו, והיה רוכב על 

החמור ומטייל על שפת הים. ראה אדם אחד שהיה מכוער 

ביותר. אמר לו: 'ריקא, כמה מכוער אתה! שמא כל בני 

עירך מכוערים כמותך?!'. אמר לו: 'מה אעשה? לך לאומן 

שעשעני, ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית'... כיון שידע 

רבי שמעון שחטא, ירד מן החמור והיה משתטח לפניו. אמר 

לו: 'נעניתי לך, מחול לי'. אמר לו: 'איני מוחל לך עד שתאמר 

לאומן שעשעני כמה מכוער כלי זה שעשית'... רץ אחריו ג' 

מילין. יצאו אנשי העיר לקראתו. אמרו לו: 'שלום עליך רבי'. 

אמר להם: 'למי אתם קוראים רבי?!'. אמרו: 'למי שמטייל 

אחריך'. אמר להם: 'אם רבי זה, אל ירבו כמותו בישראל'. 

אמרו לו 'ח"ו! מה עשה לך?!'. אמר להם: 'כך וכך עשה לי'. 

אמרו לו: 'אף על פי כן, מחול לו'. אמר להם 'הריני מוחל לו, 

ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן'...

מכאן לומדים אנו מוסר נפלא, כי הבריאה היא מעשה ידיו 

של הקדוש ברוך הוא, ואסור לאדם 

להסתכל על החיצוניות ולבזות את 

המכוער, הרי גם זה מעשה ידי ה'. על זה 

אמרו חכמינו ז"ל: "אל תסתכל בקנקן, 

אלא במה שיש בו", שצריך להסתכל 

בפנימיות ולא להיתפס במראה החיצוני.

במעשה המשכן היה יופי חיצוני שבא 

לעורר את הנפש להתקרב לה'. אבל מן 

המעשה דלעיל למדנו שגם אם אין יופי 

חיצוני אסור לזלזל, כי מי שמסתכל רק על החיצוניות נקרא 

רע עין. מזה באה עין הרע על האדם, כאשר הוא מסתכל רק 

על החיצוניות ולא על הפנימיות. וכדי להינצל מן הרע עין, 

צריך לראות את הטוב שבדבר.

וזה שכתוב בתורה נ"ה: "והאדם ניצול מרע עין הזה, על 

ידי לימוד זכות שלימד על הרשע, כי גם הקדוש ברוך הוא 

מלמד זכות על הרשע, בשביל להציל את הצדיק מרע עין 

של הרשע...", דהיינו שראיית הטוב בכל דבר מצילה מן העין 

הרעה, כי הוא רואה את הפנימיות ולא את החיצוניות, ואז 

לא שולטת בו עין רעה. יהי רצון שנזכה לעין טובה, אמן כן 

שבת שלום ומבורך!

יהי רצון.