סוד ההצלחה

"הצלחה" זוהי משאלת ליבם של רבים מבני האדם. ובאמת, מי אינו רוצה להצליח? התלמיד בתלמודו,

הסוחר בעסקיו, הפועל בעבודתו, וכן כל איש ואיש מאחל לעצמו שבכל אשר יפנה יצליח. השאלה אשר

עלינו לשאול את עצמנו היא אם ישנה דרך שאנו יכולים להשתדל בה כדי להגיע אל ההצלחה, בנוסף

לתפילה ולציפיה לעזרה משמים. החיפוש אחר הדרך אל ההצלחה, הינו נושא חשוב ביותר, בעיקר בכל

הנוגע להצלחה בלימוד התורה ולעלייה ביראת שמים. כי ישנם רבים הסבורים שכדי להצליח יש צורך

בחוכמה רבה ובכישרונות גדולים. מכאן הם באים למסקנה שכל מי שלא חננו הבורא בתכונות אלו, אין

לו סיכוי להצליח. עלינו להפריך גישה זו ולדחותה מכל וכל, כי האמת היא ששערי ההצלחה פתוחים בפני

כל אחד ואחד! מהו איפוא, סוד ההצלחה? מהו המפתח אשר באמצעותו נפתחים שערי ההצלחה בפני כל

החפצים לבוא בהם? זאת נוכל ללמוד מבני דור המדבר. קודם הקמת המשכן הכריז משה רבינו: "כל חכם

לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה'" (שמות לה). בהמשך הפרשה אנו מוצאים שלמלאכת המשכן

וכליו הוצרכו ידע ונסיון בכל מיני אומנויות, כגון: "לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת.

ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ, לעשות בכל מלאכת מחשבת...לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם

בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג" (שם). האם היו בעם ישראל באותה תקופה, בעלי מלאכה

ואומנים שהיו מוכשרים לכל העבודות שנצרכו למלאכת המשכן? בודאי שלא, הרי כולם יצאו ממצרים

ושם עבדו במשך שנים רבות עבודת פרך "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה". אנשים אלה ודאי במשך

שנים רבות לא קיבלו שום הכשרה מקצועית באומנויות השונות. ובכל זאת, כיצד יכלו בני הדור ההוא

לבצע את כל העבודות שנדרשו?

את התשובה לשאלה זו מוצא הרמב"ן בפסוק: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו

אותו". ואומר: "וטעם אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה

ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה' לבוא לפני

משה לאמור לו: אני אעשה כל אשר אדוני דובר". נשיאות לב – זהו סוד ההצלחה! אומר ר' ירוחם הלוי

ממיר בספרו "דעת תורה", בעקבות דברי הרמב"ן: לא היה להם נסיון קודם, מעולם לא הוכשרו למלאכות

אלו, ובכל זאת התייצבו לפני משה רבנו ואמרו: "אנו מסוגלים! אנו נעשה ונצליח!". מכאן למדים אנו

שהצעד הראשון בדרך אל ההצלחה, הוא שכנוע עצמי ואמונה חזקה ביכולת האישית. תלמיד, סוחר, אומן

ועוד שאינם מאמינים ביכולתם להצליח, הינם רחוקים מההצלחה. לעומת זאת, כאשר יחליטו החלטה

נחושה ויאמרו לעצמם שהם מסוגלים להצליח, בדרך זו יוכלו לצעוד צעד גדול לקראת ההצלחה. להלחטה

כזו יש ערך גדול מאוד, והינה חשובה יותר מהכשרונות. כי בעל כישרון שאינו מאמין ביכולתו, לא יוושע

על ידי כשרונותיו ולא יצליח לנצלם כראוי. לעומתו החלש ממנו בכשרון אבל נחוש ברצונו ובשאיפתו

להצליח, פתוחה לפניו הדרך לעליה ושגשוג. נדמה שהאמונה ביכולת להצליח, תלויה במידה רבה ברצון

להצליח. מי שמאוד רוצה להתעלות ולהתקדם, הוא גם משכנע את עצמו ביכולתו לעשות זאת. לכן הדבר

תלוי במידה רבה מאוד באדם עצמו - "בפיך ובלבבך לעשותו". ואין הדבר תלוי כלל בכשרון, אדם כשרוני

וחסר רצון לא יצליח. להיפך, מי שמאוד רוצה, גם אם כשרונותיו בינוניים או חלשים, מפתח ההצלחה בידו.

אם כן מהו סוד ההצלחה? רצון חזק ושאיפה גדולה להצליח, מתוך החלטה נחושה המביעה הכרה ביכולת

להצליח. ההולך בדרך זו בודאי יצליח ב"ה, שהרי הובטחנו "הבא ליטהר מסייעין אותו" (שבת קד.).

הדרך לעליה פתוחה בפני כל אחד! עידוד רב וחיזוק גדול מאוד אפשר לקבל מהדברים האמורים לעיל, 

וכל אדם יכול לשאוב מהם. לא כישרון ולא וותק עתיר נסיון נדרשו לצורך עשיית המשכן. משה רבנו בא

ומכריז על הצורך בעושי מלאכה למלאכת הקודש, ואף על פי שמדובר במלאכה הדורשת ידע רב, מיד

נקבצים ובאים אליו אנשים החפצים במלאכה. מה מביא אותם? – לא נסיון ולא ידע, כי אם נשיאות לב

שהיתה בהם. היתה כל אחד מהם החלטה נחושה שאמרה: אני מסוגל! הג"ר ירוחם ממיר מוסיף: אם

תסתכל באדירי עולם, כל העשירים הגדולים, רובם ככולם הגיעו לשיא פסגת עלייתם אך ורק הודות

ליוזמתם הכבירה. אדם חסר יוזמה, העומד על מקומו באדישות ואינו מאמין ביכולתו לא יצליח בשום אופן

לעלות בסולם ההצלחה. וסימן מובהק הוא: "אם אדם בעל יוזמה ושאיפות לפניך, אין כל ספק שהוא נמנה

על האנשים האוצרים גדלות בקרבם. כי המעפילים לעלות, יעלו ויצליחו ויגיעו אל ראש ההר! מי שאינו

בעל יוזמה נמנה על השפלים והננסים, אשר נידונו להישאר תמיד בשפלותם". תכונה זו לא היתה נחלתם

של יחידים בדור המדבר. משה בא והציע בשם ה' לפני העם כולו עסק ענקי וגם מסועף מאוד, עסק של עם

סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש. עסק של "ולדבקה בו", להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו. עסק אשר לא

ראוהו מעולם, ולא העמידוהו בנסיון ובכל בחינה. והם, כבעלי יוזמה, לא היססו אף לרגע, ומדי ענו ואמרו:

"כל אשר דיבר ה' נעשה". עובדה זו בודאי מורה על הרחבת לב גדולה הנדרשת ליוזמה זו. כתב ה"חפץ

חיים" בספרו "תורת הבית": "ובזה מצאנו גם אצל המשכן, שכל מי שהיה משים ליבו ותשוקתו לעשות 

מלאכת המשכן, היה הקב"ה נותן לו דעת ותבונה שידע איך לעשות. כמו שכתוב בפרשת ויקהל: "ויקרא

משה אל בצלאל ואהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חוכמה בליבו, כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל

המלאכה לעשות אותה". ולא כתב "וכל", משום שבאמת עניין אחד הוא. ורצונו לומר: למי שהוסכם בדעתו

להתקרב אל המלאכה ולהתבונן איך לעשותה, לזה נתן ה' הדעת כדי שידע איך לעשותה. ודבר זה שייך לכל

ענייני הטוב, בין בענייני הפעולות ששייכות לענייני הקודש, שצריך לתת לב להתבונן איך לעשותם, ובין

בענייני לימוד התורה. אם אחד יסכים בדעתו להשתדל להיות בקי בלימוד כלשהו של התורה, ויראה ללמוד

ולחזור כמה פעמים, או לברר איזו הלכה בתורה ומתייגע בה, בודאי יתן לו הקב"ה דעת בלבבו ויעזרהו

להוציא מחשבתו אל הפועל".