כל מי שזכה לעשות פורים כמו שצריך,

בודאי התחדשו לו חידושים והתבארו

לו דברים בעבודת ה', ועל זה אומרים

חסידי ברסלב, שהשאלה ששואלים העולם: איך

עבר הפורים? או: איך עברה השבת? או: איך עבר

הפסח? וכד', היא לא מנוסחת נכון, וצריכים

לשאול: איך נכנס הפורים...משום שהפורים

לא עובר, והשבת לא עוברת והפסח לא עובר,

אלא הם נכנסים לתוך החיים שלנו וממלאים

אותם, וכל יום קדוש כזה יש לו את האורות שלו,

שמאירים לאדם את חייו, מעירים את הנשמה

ומחזקים אותה, וכל התעוררות והתחזקות

והתחדשות וכו', שקבלנו באיזה מועד ויום קדוש,

נעשים חלק מהחיים שלנו, ומחזקים אותנו

ומעוררים אותנו הלאה לעבודת ה', וכך בכל שבת

שבאה, ובכל חג שבא, הם נכנסים לנו לחיים עם

עוד תוכן והתחדשות והתעוררות, וכך זה מוסיף

והולך מוסיף והולך, ואנו עולים ועולים ומתמלאים

ומתחזקים יותר ויותר מיום ליום ומשבת לשבת

וממועד למועד וכו', עד מאה ועשרים שנה.

ובפורים הזה ה' האיר בלבי שכל נפלא על מה

שכתוב בעניין מחיית זכר עמלק (שמות יז):

"וַ יּ ֹאמֶ ר כִּ י יָ ד עַ ל כֵּ ס יָ -הּ מִ לְ חָ מָ ה לַ ה' בַּ עֲ מָ לֵ ק

מִ דּ ֹר דּ ֹר". רש"י על המקום אומר: כי יד על כס י-

ה - ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות

לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. [ונשאלת

השאלה:] ומהו כס ולא נאמר כסא? ואף השם

נחלק לחציו? (י-ה במקום שם של ארבע אותיות)

[תשובה]: נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין

כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו!

וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם...

עיין רש"י כולו.

ה' האיר בלבי בפורים הזה, שמלבד מה שבכלליות

כאשר נמחה את שמו של עמלק בשלמות, יהיה

שמו של ה' שלם וכסאו שלם, ואז תבוא הגאולה

השלמה, כבר עכשיו זה יכול להתקיים בפרטיות

אצל כל מי שיזכה למחות את קליפת המן עמלק

מעצמו, מהמח והלב שלו, והוא יזכה שאצלו בכל

אופן יהיה שמו של ה' שלם וכסאו שלם! שפירושו

כך:

שמו שלם – פירושו שידע שהכל זה רחמים,שאין 

חילוק בין שם אלוקים, שהוא שם של דין, לשם

הוויה, שהוא רחמים, אלא שמו שלם – הכל אחד,

כולו רחמים. האדם שזוכה למחות את זכר עמלק

מעצמו, זוכה לראות שהכל זה רק רחמים, כל

העולם, כל החיים, כל מאורע, בין שהולך לו כרצונו

ובין שהולך לא שלא כרצונו, הכל זה רחמים.

וכסאו שלם – זו התגלות מלכות ה' בשלמות, 

שהאדם רואה שהכל זה רק ה' עושה, ואין עוד

מלבדו יתברך, והוא לא מפחד מאף אחד ולא

כועס על אף אחד ולא דואג משום דבר, לא נפגע

מאף אחד וכו', שבכל חיי היום יום שלו, הוא

רואה שה' הוא המלך ואין בלתו. זה הפשט של

מחיית קליפת המן עמלק! שהאדם יודע ידיעה

שלמה שה' תמיד אתו, ולא נכנסת בו שום שאלה:

היש ה' בקרבנו אם אין? שעל השאלה הזאת

בא עמלק, כמובא בחז"ל, כי הספק באמונה זה

בעצמו קליפת המן עמלק, שאחרי כל חסדי ה'

עמו, האדם עוד מסוגל לשאול: היש ה' בקרבנו?

ה' איתי או לא? זה עמלק! וכשאדם מוחה את

זכר עמלק מקרבו, לא שייכת אצלו השאלה הזאת

כלל, והוא יודע ידיעה ברורה בלי שום ספק, שה'

תמיד אתו, ה' תמיד אוהב אותו, ה' לעולם לא

יעזוב אותו וכו'.

כשאדם זוכה לזה, אזי הוא הולך עם המשפט: כל

זה שווה לי! ההפך מהמן שאמר: כל זה אינו שווה

לי, שזה המשפט המבטא את שיא כפיות הטובה,

שעל כל הטובות שה' עושה אתו, כשיש רק דבר

אחד שלא הולך לו כרצונו, הכל כבר לא שווה, הוא

בועט בכל הטובות שה' עשה ועושה עמו. וההפך

מזה, זה כשאדם אומר: כל זה שווה לי, שאפילו

כשלא הולך לו כרצונו, ולא רק בפרט אחד, אלא

אפילו בהרבה פרטים לא הולך לו, הוא זוכר היטב

את כל הטובות והנסים שה' עשה ועושה לו, הוא

מלא הכרת הטוב ושמחה והודאה! הוא רואה שה'

תמיד אתו, הכל לטובה!

כל השיחות של התחזקות שצריכים לחזק את

האדם, שאין יאוש, ושיחזיק מעמד וימשיך לקוות

לה' וכו', זה שייך רק כשיש עדיין אחיזה לקליפת

המן עמלק, שמשם באים לו בלבולים וספקות

וחלישות ויאוש ועצבות וכו' וכו', ולכן צריכים

לחזק אותו ולהזכיר לו שזה אינו, אלא ה' בודאי

אוהב אתו ואתו תמיד וכו'. כי מי שיזכה וימחה

את זכר העמלק מלבו ומוחו, לא יצטרך לזה

כלל, כי לא יעלה על לבו שום חלישות וספק כלל

ברחמים של ה' ובאהבה של ה' ובהשגחה של ה'

וכו'.

מי שהוא כך בדבקות ושמחה, ממילא הוא יודע,

שגם אם עבר איזה דבר, הוא יעשה תשובה

מאהבה וכל הזדונות יהפכו לו לזכויות, אם כן

בודאי שאין שום רע בעולם כלל, והכל רק טוב רק

רחמים עצומים.

וזה מסביר את הדרך של כל הצדיקים, שתמיד

דבוקים בה' בכל מצב, וכמו שאמר רבינו הקדוש

את השיחה המפורסמת: כמו שאתם רואים אותי,

אם הייתי עובר חס ושלום אפילו עברה חמורה,

לא הייתי נופל כלל, אלא הייתי איש כשר כמקודם

ובשמחה וכו' רק אחרי כן הייתי עושה תשובה. כי

בודאי שהצדיקים הגדולים יחידי הדורות, זכו

למחות את קליפת המן עמלק לגמרי מלבם, ולכן

לא שייך אצלם שום נפילה מהדבקות בה', כי לא

שייך אצלם נפילת הדעת הבאה מקליפת עמלק,

שהאדם חושב שחס ושלום הוא התרחק מה',

ואולי ה' כבר לא אתו חס ושלום – זה לא שייך

אצל מי שמחה את קליפת המן עמלק, רק אצל

מי שעדיין יש לו אחיזה של עמלק בלבו, שמפילה

עליו חלישות הדעת וספקות.

ובאמת הכח של השמחה הוא עצום, עד כדי כך,

שכשאסתר המלכה הזמינה את המלך ואת המן

למשתה, היא לא אמרה כלום בפעם הראשונה,

מדוע? משום שבפעם הראשונה המן היה

בשמחה גדולה, ואסתר ידעה שאם הוא בשמחה

מדת הדין לא יכולה לשלוט עליו - עד כדי כך!

אפילו הקליפה, אם היא בשמחה אי אפשר

למדת הדין לשלוט עליה! לכן אסתר דחתה את

העניין למחר, כדי שתוך כדי הזמן הזה אולי יקרה

משהו להמן, שיעכיר את מצב רוחו, אולי לא ילך

לו כסדר, אולי לא יצליח לקום חצות בלילה, לא

ילך לא בהתבודדות... העיקר שיהיה בעצבות ואז

היא תוכל לקטרג עליו ולהשמיד אותו, כמו שאכן

היה.

וזה עוד עניין שרואים במגילה, שברגע שנתהפך

הכל לטובה דהיינו לרעת המן, מיד הבהילו אותו

אל המשתה בעל כורחו, ואז כבר היה הכל הפוך,

אסתר היתה שמחה ואחשוורוש היה שמח, ורק

המן היה עצוב וממילא נחל מפלה קשה ושבה

מחשבתו הרעה על ראשו ותלו אותו על העץ, כן

יאבדו כל אויבך ה'. אמן.

בברכת שבת שלום ומבורך

לכל בית ישראל