"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹולֹות. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"

(שמות טו, כ-כא)

לאחר סיום שירת הים ע"י משה רבינו, אנו פוגשים את שירת מרים. מרים, אחות משה ואהרון, יוצאת בשירה עם הנשים לאחר שירת משה ובני ישראל, וכשבוחנים את דברי שירתה נראה כי אין בה שום חידוש שהוא, וממילא מתעוררת השאלה מדוע יש צורך בשירת מרים, וכי שירת משה איננה מספקת? ועוד, אם מרים היתה מחדשת משהו בשירתה, ניחא, אולם מרים חוזרת בדיוק רב על שירת אחיה?

טרם נענה לשאלה זו, נפנה מבטינו לתפילת העמידה. בתפילת העמידה הפותחת בדברי שבח לקב"ה, מוצאים אנו משהו משונה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו". קודם אנו אומרים "אלוקינו", ורק אח"כ "אלוקי אבותינו". האין זה מתאים יותר להזכיר קודם את היות ה' "אלוקי אבותינו", ורק אחר כך "אלוקינו"? הרב שרקי מסביר כי האמונה שלנו אומנם עוברת ומתקבלת דרך האבות ומאיתם, אולם בראש ובראשונה עלינו לקבל על עצמנו את האמונה, ולכן אנו מקדימים את "אלוקינו" ל"אלוקי אבותינו".

נחזור כעת לשאלה בה פתחנו לעיל. נראה כי יש כאן נקודה משמעותית ביותר בעבודת ה' שלנו. לעולם אין די בכך שמישהו אחר, גם אם יהיה גדול כמשה רבינו, יעשה בשבילי את עבודת ה' שאני אמור לעשות, ובמיוחד בכל מה שקשור להודאה לה'. את שירת ההודאה על ההצלה צריכים לומר כל יהודי ויהודיה שהיו חלק מן ההצלה ללא שום מתווכים, שאלמלי כן חסר משהו מהותי בקשר של אותו יהודי עם הקב"ה. וכך מספרת הגמרא על חזקיהו המלך שזכה לתשועה עצומה מידי הבבלים שצרו על ירושלים (סנהדרין צד, א):

"אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי:.. ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח, חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח?!"

למרות היותו של חזקיהו מלך צדיק וחסיד, הראוי להיות משיח, חסרון השירה האישית וההודאה האישית שלו מנעו ממנו להיות המשיח.

עיקרון גדול זה מובע באמצעות שינוי אחד שעשתה מרים בדברי משה, שינוי המקפל בתוכו את כל האמור לעיל. בעוד משה אומר "אָשִׁירָה" - לשון יחיד, אומרת מרים "שִׁירוּ" - לשון רבים.

שום שירה של זולתי, ותהיה הנשגבה ביותר, איננה יכולה להחליף את שירתי. וכך מלמד אותנו רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', תורה סג): "כִּי כָּל עֵשֶׂב ועֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה... וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה".

רק מחיבור השירה של כל עשב ועשב, כל נברא ונברא, כל אדם ואדם - נעשה הניגון של הרועה, הלא הוא ריבונו של עולם.

כמו בשירת ההודאה, כך גם בתחומים אחרים בעבודת ה' שלנו וביחסנו עם הזולת, אל לנו להישען על האחר כי אם לעשות את הדברים בעצמנו ובקולנו האישי.

הרב שמעון ביטון, מהספר: "בין אדם לפרשה"