עיונים לשוניים - לשון מקרא ולשון חכמים: רחלים
נכתב על ידי איתיאל, 11/12/2021
כי סליק (כשעלה) איסי בר היני אשכחיה (מצאו) לר' יוחנן דקא מתני ליה לבריה (שהיה שונה לבנו): "רחלים".
אמר ליה: אתנייה (שנה לו) "רחלות".
א''ל: כדכתיב {בראשית לב-טו} "רחלים מאתים".
אמר ליה: לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן (חולין קל"ז).
רבי יוחנן מתייחס כאן לפער שבין הלשון המקראית לבין לשון ימי הבית השני והלאה. כאן מובאת דוגמה מתחום תורת הצורות, לגבי צורן נטיית הרבים של המילה "רחל".
במקום אחר מתבטא רבי יוחנן בצורה זהה לגבי הבדל אחר:
בעא (שאל) מיניה ר' אסי מר' יוחנן: יין שמסכו (ערבב בו מים להפיג את חריפותו) עובד כוכבים, מהו (האם היין נאסר בגלל ה"התעסקות" של הגוי, או מותר כיוון שלא נגע בו ישירות בידיו)?
א''ל: ואימא "מזגו"!
א''ל: אנא כדכתיב קאמינא (אני אומר כמו שכתוב) {משלי ט-ב}: "טבחה טבחה מסכה יינה".
א''ל: לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמו (עבודה זרה נח:).
כאן מדובר על הבדל בתורת ההגה. הס' הפכה לז' (חילופי שיניות) והכ' לג' (חילופי חיכיות).
*
מעניין לציין כי בשתי הסוגיות המתח הוא בין עולה מבבל לבין חכם ארץ-ישראלי (רבי יוחנן). בהמשך הסוגיה מתעניין רבי יוחנן מיהו ראש הישיבה בבבל, ונענה בתשובה "אבא אריכא", ומיד נזעק על הכינוי הסתמי לרב, חכם ארץ-ישראלי שירד לבבל, ואומר: זכורני כשהייתי ילד, שישבתי בקצה הישיבה וראיתי את רב לומד ומפיו יוצאים זיקוקין של אש, ואתה קורא לו "אבא אריכא"?!
בבבל כבר לא דיברו כלל עברית בתקופה זו בשפת היום-יום, ולכן העולה מבבל מדבר שפה מלאכותית. לפיכך הוא נזקק לצורות המקראיות. לעומתו, רבי יוחנן דובר עברית טבעית, ולכן אינו נזקק לראיות מהמקרא. הוא מדבר כמו שהוא רגיל.
*
למעשה יש בלשון חכמים הבדלים ניכרים בכל תחומי הלשון, ונפרט מעט בולטים:
תורת ההגה:
* צורן הרבים משתנה מ"ים" ל"ין".
* היעלמות הגיית שׂי"ן כעיצור נבדל, והתמזגותו המלאה בס'.
* "אשר" התקצר ל"ש".
* הידלדלות גרוניות משמעותית.
תורת הצורות:
* היעלמות צורת הזמן המהופך, העתיד המוארך (נלכה) והמקוצר (ויִבן).
* חילופי גזרות שכיחים, במיוחד בין נל"א ונלי"ה.
* היעלמות כמעט מוחלטת של בניין הסביל פועל, ומנגד נוסף בניין "נתפעל".
תחביר:
* סדר המילים במשפט. במקרא בד"כ נשוא- נושא. בל"ח נושא - נשוא.
* ריבוי השימוש במשפטים מורכבים, לעומת משפטים מחוברים כנהוג יותר במקרא.
סמנטיקה:
* מילים רבות שינו את משמעותן מלשון המקרא ללשון חכמים (למשל: לק"ח במקרא - נטל. בחז"ל - קנה).
* למילים רבות מקבילה שונה בלשון חכמים (עץ - אילן, ילד - תינוק).
כתיב:
* בתקופת המקרא השתמשו בכתיב העברי העתיק. עזרא הסופר חידש להשתמש בכתב האשורי.
* כתיב המקרא הוא "חצי חסר". אין סדירות בהוספת אימות קריאה. בלשון חכמים הכתיב מלא - מוסיפים אימות קריאה על הסדר (ולעיתים הכתיב אף יותר מלא ממה שאנו רגילים).
*
קישור למאמרו החשוב של פרופ' קוטשר בנושא:
https://daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/lashon-2.htm
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
